אוק 252014
 

קונגרס ברלין 1878 קבע תקדים הרה משמעות, בהטילו על המדינות החדשות שזכו בעצמאות, בסיוען ובחסותן של מעצמות המערב, חובת מתן אזרחות שווה לכל התושבים – בכלל זה היהודים. שאלת זכאותם של היהודים לשיווי זכויות אזרחי שוב לא הועמדה בסימן שאלה עקרוני. רק מעצמה גדולה אחת, רוסיה הצארית, הסתייגה מן העיקרון החדש בטענה כי היהודים תחת שלטונה מהווים מיעוט ניכר ונבדל לגמרי כל כך בדפוסי חייו והתנהגותו ואינם יכולים להשתלב בחברה הרוסית בדומה ליהודים שהתאזרחו בארצות המערב. אי-יכולתה של רוסיה להתמודד עם השאלה היהודית נבעה במישרין מאי-יכולתה לאמץ את עקרונות זכויות האזרח בכלל. התפרצות הפוגרומים בחבלי דרום-מערב רוסיה היו בבחינת עדות לאובדן השליטה ואובדן העצות שאפיינו את החברה הרוסית ואת המשטר הצארי השוקע ברבע האחרון של המאה ה-19. מנקודת הראות היהודית היה זה אירוע מכונן, כיוון שהוא חולל זעזוע כבד בדעת הקהל היהודית שם והאיץ שני תהליכים מהפכניים – ההגירה היהודית הגדולה מרוסיה והתעוררות הלאומיות היהודית, בדמות תנועת חיבת-ציון. שני התהליכים האלה קשורים באופן הדוק בתהליך מואץ מקיף ועמוק יותר: מודרניזציה של החיים היהודיים. תהליך זה היה כרוך כמובן במאבק פנימי ארוך וקשה – בין ישן וחדש, בין משמרים לבין מחדשים. התמורות החשובות מתרחשות בשלוש זירות עיקריות – הזירה הרוסית, הזירה האמריקנית והזירה הארצישראלית.

הפוגרומים ברוסיה ותנועת היציאה משם עומדים במרכז ההתעניינות היהודית בכל רחבי העולם. ברוסיה מצוי הריכוז היהודי הגדול בעולם וההתרחשויות שם עשויות להשפיע במידה מכרעת על מצב היהודים בכל מקום בעולם. התוצאה המובהקת ביותר של ההגירה היהודית מרוסיה היא התהוות המרכז היהודי הגדול החדש בארצות-הברית. חופש הפעולה הכלכלי, בצד החירות האזרחית, כבר הצמיחו בארצות-הברית שכבה בורגנית עשירה של יהודים, שפיתחה וטיפחה את מוסדותיה הקהילתיים ברוח הרפורמה. המפגש בינה לבין גלי ההגירה הגדולים ממזרח-אירופה חולל דינמיקה פנימית שכיוונה ותוצאותיה עדיין לא נתבהרו בפתח המאה העשרים. רוב היהודים שזה מקרוב באו היו עסוקים במאבק אישי יומיומי להישרדות ולשיפור מצבם הכלכלי ב"ארץ האפשרויות הבלתי-מוגבלות". בלטו לעין בחריגותם הניסיונות המרובים להתיישבות חקלאית באמריקה, מצד קבוצות מאורגנות שונות. רובן ככולן נסתיימו בכישלון. המציאות האמריקנית היתה חזקה מכל רעיון וכל יזמה ששאבו השראתם מן העולם הישן, אותו עזבו המהגרים מאחוריהם. המוני המהגרים היהודים ממזרח-אירופה לא העתיקו לכאן את צורות החיים המסורתיות הישנות; הם עברו תהליך מואץ של מודרניזציה, תוך מאמץ לקיים את הזהות היהודית, על בסיס דתי מתוקן ותוך התאמה לתנאים החדשים שהציעה החברה הפתוחה של אמריקה.

תהליך דומה התרחש גם בארץ-ישראל, אם גם בקנה-מידה קטן הרבה יותר. לפחות מחצית מאלפי העולים שהגיעו לארץ, בשנות ה-80' וה-90' , הניחו כאן יסוד לישוב יהודי חדש, בעיקר בדמות מושבות יהודיות חקלאיות, שתודות לתמיכתו הכלכלית של הברון אדמונד דה רוטשילד ולתמיכתם המוסרית של ארגוני חובבי-ציון ברוסיה הצליחו להחזיק מעמד ולהתפתח למרות תנאיה הקשים של הארץ. מאבק חריף התפתח בין הישוב הישן לבין הישוב החדש; אך כבר בשלב היולי זה הסתמנה המגמה האומרת כי כל מה שנוצר ונבנה מחוץ לחומות הישוב הישן בירושלים ובערי הקודש האחרות ישא אופי שונה, מודרני.

מול תהליכי המודרניזציה המהירים שפקדו את היהודים במזרח-אירופה ובמרכז היהודי החדש שקם באמריקה, בלטה לעין התופעה המביכה של עליית האנטישמיות – כתנועה אידיאולוגית הלובשת צורה פוליטית מאורגנת – ודווקא בארצות כגרמניה וצרפת, שהיו ערש ההשכלה והאמנציפציה של היהודים באירופה. השפעתה הגוברת של ההסתה האנטישמית בקרב שכבות הבורגנות הנמוכה והפרולטריון בארצות מרכז ומערב-אירופה, השכבות שכרעו תחת עקת השינויים והתמורות החברתיות, הכלכליות והפוליטיות בחברה האירופית של המחצית השנייה של המאה ה-19, היה בה כדי לרמז על מקורותיה של השנאה החדשה ליהודים ולאותת על הסכנה הגלומה בה.