אוק 252014
 

בתגובה להצעות שעלו בועדות הבדיקה המחוזיות, לאפשר ליהודים להתיישב מחוץ לתחום המושב ולהקטין בכך את ריכוזי האוכלוסיה היהודיים שבהם גדול החיכוך עם האוכלוסיה המקומית, השיב שר הפנים איגנטייב, כי "הגבול המערבי פתוח תמיד לפני היהודים" ואיש אינו עוצר בעדם. פיזור היהודים ברחבי הממלכה רק יסבך ויחמיר את היחסים בין היהודים לבין האוכלוסיה הנוצרית.

בעיתונות היהודית הרוסית התנהל ויכוח עז בין מצדדי היציאה מרוסיה – אם לאמריקה אם לארץ-ישראל. זו היתה עמדתם של רוב המשכילים; ביטאונם העיקרי היה ה"ראזסוויט". כנגדם טענו חוגי הסוחרים ופרנסי הקהילה היהודים בס"ט פטרבורג כי יציאת רוסיה כמוה ככניעה לאנטישמים, ואין להפקיר את שדה המערכה ברוסיה. ביטאונם העיקרי היה ה"ווסחוד"I.

ב"ווסחוד" נתפרסמו שיריו הראשונים של שמעון שמואל פרוג

בוויכוח הזה נשמעו גם קולות המצדדים ביציאה לארץ-ישראל וחידוש חיים לאומיים שם. הדובר הבולט בין הקוראים הראשונים לשיבה אל ארץ המולדת העתיקה היה משה ליב ליליינבלום, שבסדרת מאמרים ב"ראזסוויט", בחורף 1881, פרש את תפיסתו הלאומית החדשה: היהודים הם יסוד זר בקרב העמים. זו סיבת הסיבות לכל ההתקפות עליהם. הפתרון היחיד הוא התכנסות היהודים בארצם ההיסטורית.

חוברת תחת הכותרת "אוטואמנציפציה – קול מתריע של יהודי רוסי אל אחיו היהודים" (Autoemancipation. Manruhf an seine Stammesgenossen von einem russischen Juden), מאת מחבר אנונימי (שעד מהרה נחשפה זהותו כד"ר ליאון פינסקר), יצאה לאור בברלין, בשפה הגרמנית, והיכתה מיד גלים בקרב ציבור המשכילים היהודיים ברוסיה. פינסקר אימץ את רעיונו של ליליינבלום בדבר מקור האנטישמיות (היהודים כיסוד זר – רוח רפאים ממש – בקרב העמים) וההכרח בדבר שיקום הלאומיות היהודית. שלא כליליינבלום, פינסקר לא האמין במעשיות השיבה לציון. אבל הפתרון הוא בריכוז העם היהודי בטריטוריה משלו, ולצורך זה יש לקרוא לקונגרס כללי של יהודי העולם ולהניח את היסוד להתארגנות יהודית לאומית.

אגודות מקומיות שנשאו עליהן את שם "ציון" ("אחוות ציון", "בני ציון", "אוהבי ציון", "חובבי ציון", ועוד) קמו בכל הערים הגדולות ברוסיה – פטרבורג, מוסקבה, וילנה, ביאליסטוק, מינסק, וארשה, קיוב, קובנה, רוסטוב, קרמנצ'וג, דווינסק, גרודנה, יקטרינוסלאב, ועוד.

אכזבה גדולה חשו המשכילים היהודים נוכח תגובתה הרפה של האינטליגנציה הרוסית על הפוגרומים. מכאיבה במיוחד היתה שתיקתם המתמשכת של גדולי הספרות – טולסטוי וטורגנייב. רק קול מחאה אמיץ אחד נשמע ברמה – קולו של הסטיריקון שצדרין-סאלטיקוב. מאכזבת לא פחות היתה תגובת החוגים המהפכניים, שבשורותיהם נמנו צעירים יהודים רבים. היו בין המהפכנים, בייחוד ממפלגת "נארודנאיה ווליה", שראו בפוגרומים התחלותיה של מהפכה עממית גדולה.

מרס. פוגרום, שעלה בפראותו על כל הפוגרומים של שנת 1881, פרץ בעיר באלטה בחבל פודוליה. רוב תושבי העיר היו יהודים; אך המשטרה והצבא דיכאו את גילויי ההתגוננות מצד היהודים ואפשרו כניסת אלפי כפריים מוסתים לתחומי העיר. בפרעות שנמשכו שלושה ימים, נהרגו ונפצעו קשה כארבעים יהודים, נאנסו עשרים נשים, נהרסו למעלה מ-1,200 בתי מגורים ובתי עסק יהודיים.

אפריל. 25 נציגים של הקהילות היהודיות בערים הגדולות התכנסו בס"ט פטרבורג, ביזמתו של הברון הוראס גינצבורג ובחסות שר הפנים, איגנטייב, כדי לדון במצב היהודים ובשאלת היציאה מרוסיה. הדיונים, שנמשכו כשלושה שבועות, התנהלו תחת הרושם הכבד של אירוע באלטה. הדעה הכללית היתה שאין לתמוך ביציאת היהודים מרוסיה ויש להאבק על זכויותיהם כאזרחים נאמנים של הממלכה. בהחלטות הוועידה נאמר כי "יש לפסול בהחלט את הרעיון בדבר יציאת היהודים מרוסיה, כי הוא פוגע בכבוד הממלכה הרוסית ובזכויות ההיסטוריות של יהודי רוסיה בארץ מולדתם". כן דחו הצירים את ההצעה שהובאה על ידי איל מסילות-הברזל, פוליאקוב, מטעמו של השר איגנטייב, ליישב את היהודים בחבל אחל-טקה (Achal-Tekke), בשטחי אסיה התיכונה. הפתרון הנכון הוא לבטל אותם חוקים המפלים את היהודים לרעה. הוועידה קבעה כי יש להביא לידיעת הממשלה כי השלטונות המקומיים לא הגינו על היהודים והיא מפצירה בממשלה למצוא דרך לפצות את היהודים על הנזקים הכבדים, בגוף וברכוש, שנגרמו להם. הוועידה מצאה גם לנכון לפרסם גילוי דעת המכחיש בכל לשון של הכחשה את ההאשמה המופצת בקרב העם הרוסי בדבר המשך קיומו של הארגון היהודי הפנימי, "הקהל", המהווה כעין מדינה בתוך מדינה.

מיניסטריון הצבא הרוסי פרסם הוראה המגבילה את מספר הרופאים והחובשים היהודיים המשרתים בצבא לכדי 5% מכלל הרופאים והחובשים. יהודי יוכל לשמש כרופא בצבא רק לצד רופא נוצרי. ההוראה נומקה כך: "יש לשים קץ לריבוי מספר בני דת משה בצבא, כיוון שאלה אינם ממלאים את חובותיהם ביושר גמור ומשפיעים לרעה על תיקון מצב הבריאות בצבא". קבוצת רופאים יהודיים הגישו מיד בקשת התפטרות במחאה על ההוראה הנגועה באנטישמיות כה גסה.

3 במאי. אושרו "התקנות הזמניות", שעליהן שקד "הוועד המרכזי לבחינת שאלת היהודים". הנחת היסוד במסמך היתה שהיהודים הם הממיטים על עצמם את זעמו המוצדק של העם הרוסי, ועל כן יש לצמצם ככל האפשר את המגע והחיכוך בין היהודים לבין אוכלוסיית הרוב. התקנות אסרו על התיישבות נוספת של היהודים בכפרים ועל קיום סחר יהודי בימי ראשון ובחגים הנוצריים. במקביל לתקנות אלה יצאה מטעם הממשלה הוראה חמורה לכל השלטונות המחוזיים ברחבי הממלכה למנוע בכל האמצעים העומדים לרשותם התקפות ופגיעות ביהודים.

בסוף מאי החליף הגראף דמיטרי טולסטוי את הגרף איגנטייב בתפקיד שר הפנים. זמן קצר אחרי מינויו הכריז כי כל פגיעה ביהודים תגרור צעדי ענישה נמרצים לא רק נגד הפורעים כי אם גם נגד הפקידים שיימצא כי לא פעלו בנחישות לבלימת הפורעים. חילופי גברי אלה וההכרזה התקיפה של שר הפנים החדש חוללו שינוי דרמטי בשטח. הפוגרומים פסקו.

במשפטים שנערכו לפורעים בבאלטה ובערים אחרות נגזרו עונשים חמורים על כמה מן הפורעים. משלחת של יהודי באלטא התייצבה בפני השלטונות בקיוב וביקשה להמתיק גזרי דין מוות שנפסקו לשני אנשי צבא שהיו מעורבים בשוד ורציחת יהודי. מושל המחוז גינה את הצביעות היהודית וחזר ותקף את היהודים, שבהתנהגותם מקימים עליהם את כל שכניהם. התפרצות זו של שר המחוז זרעה מבוכה וחשש בקרב הציבור היהודי.

הערות
  1. "ווסחוד", שבועון פובליציסטי וירחון לענייני מדע וספרות, יצא לאור בפטרבורג, משנת 1881 עד שנת 1905. הוא היה ביטאונם של המשכילים והליברלים היהודים, שנאבקו לשילוב היהודים ברוסיה, העתידה לעבור תהליכי השכלה ואמנציפציה בדומה לארצות המערב. העיתון רכש לו מוניטין מכובדים ככלי ביטוי אמיץ וחופשי, שעמד לא פעם בסכנת סגירה בידי השלטונות. במשך הזמן נטה העיתון יותר ויותר אל רעיון הלאומיות היהודית.
    ב"ווסחוד" נתפרסמו שיריו הראשונים של שמעון שמואל פרוג.

ערכים אישיים
  1. שמעון שמואל פרוג (Frug, 1860-1916), היה הבולט במשוררים היהודיים ברוסית וגם הראשון בין המשוררים ברוסית שכתב על נושאים יהודיים. פרוג היה יליד כפר יהודי חקלאי באזור חרסון, ואת השכלתו רכש בכוחות עצמו. כל שירתו היתה ספוגה כאב על גורל העם היהודי וכמה משיריו, בעיקר אלה שתורגמו לאידיש או נכתבו באידיש על ידו, הולחנו וזכו לתפוצה נרחבת ברוסיה ומחוצה לה. גם בחייו האישיים ידע פרוג עוני וסבל והעיד על עצמו כי היה משורר שבכה כל ימיו.



  2. משה לייב ליליינבלום (1910-1843), נולד וגדל בסביבה יהודית חרדית. בגיל צעיר נחשף לספרות ההשכלה בעברית וברוסית ולא היסס לתת ביטוי לספקותיו ולרעיונותיו החדשים. עד מהרה נקלע לפולמוס מר עם החוגים הקנאיים בעירו, וילקומיר. ב-1869 עקר ליליינבלום לאודסה, מעוז המשכילים היהודים. הוא קנה לו מוניטין במאמרי הביקורת החריפים שלו על החברה היהודית הדתית השרויה באפלה ומונהגים על ידי רבנים צרי אופק. במאמרים שפרסם ב"הכרמל", "המליץ", "הלבנון", הטיף ליליינבלום לתיקונים בדת ובחברה היהודית וקרא לנורמליזציה של הקיום היהודי, באמצעות עבודה יצרנית. ליליינבלום היה פולמוסן אמיץ ועז ביטוי, ולא היסס לתקוף תופעות שונות בחיים היהודיים של זמנו. הוא ביקר בחריפות את מעמד האשה בחברה היהודית, את מערכת החינוך היהודית המסורתית, את מחדלי הנהגת הקהילה היהודית, על רבניה ופרנסיה. הוא לא חסך שבטו גם מן הסופרים והמשכילים העברים בני זמנו. בין השנים 1876-1873 התפרסמו פרקי האוטוביוגרפיה שלו, "חטאות נעורים", בהם תיאר את מאבקו האישי בדרך להשכלה; אך חיבור זה הרגיז רבים מחבריו המשכילים, משום שנכללה בו ביקורת עזה גם על חולשות ההשכלה העברית ברוסיה, שיש בה יותר צלצולים מאשר תוכן אמיתי ותכלית מעשית. ליליינבלום אימץ את הרעיון הסוציאליסטי וטען כי טיפוח יסוד העבודה ויחסי צדק חברתיים עשויים להחיש את גאולת האדם היהודי. הפוגרומים של 1881 זעזעו את ליליינבלום עד היסוד ודחפו אותו אל הרעיון הלאומי: לא השכלה, לא אמנציפציה ולא סוציאליזם לא יפתרו את בעיית העם היהודי. הפתרון הוא בלאומיות – שיקום הגוף היהודי הלאומי בארץ-ישראל. לצורך זה יש להפסיק את כל הוויכוחים הפנימיים, בין דתיים וחילונים (אדוקים וחפשיים) ולאחד את כל הכוחות סביב עניין אחד: פעולה מעשית מיידית בארץ-ישראל - עלייה, רכישת קרקעות והתיישבות חקלאית. ליליינבלום הפך עד מהרה לדובר מרכזי של התנועה החדשה והנציג המובהק של תפיסת הזרם המעשי בציונות, בשלביה הראשונים.



  3. ליאון (יהודה לייב) פינסקר (1891-1821), נולד בפולין. התחנך באודסה. למד משפטים באוניברסיטה של אודסה (נמנה על הבוגרים היהודים הראשונים באוניברסיטה זו). כיוון שנמנע ממנו לעסוק במקצועו כעורך דין ברוסיה, הלך ללמוד רפואה באוניברסיטה של מוסקבה. הצטרף ל"חברת מפיצי השכלה", שהטיפה להשתלבות היהודים בחברה ובתרבות הרוסית. נמנה על מייסדי השבועון היהודי-רוסי הראשון "ראזסוויט". כבר הפרעות שהתחוללו באודסה ב-1871 זעזעו את אמונתו של פינסקר בסיכויי ההשתלבות היהודית בממלכה הרוסית. הפוגרומים של 1881 הביאו לשינוי מוחלט בהשקפתו על פתרון הבעיה היהודית. בהשראת מאמריו של ליליינבלום גיבש את הצעתו: יציאת היהודים מקרב העמים בתוכם הם יושבים, התרכזותם בארץ משלהם ופיתוח לאומיותם העצמית שם. פינסקר סבר שרק יהודי המערב יהיו בשלים לקלוט את רעיונותיו. על כן בחר לפרסם את חיבורו "אוטואמנציפציה" בשפה הגרמנית וללא ציון שם המחבר ("קול מתריע של יהודי רוסי אל אחיו היהודיים"). אבל חוברת זו עוררה הדים נמרצים דווקא בקרב היהדות הרוסית השרויה בוויכוח ציבורי ער סביב השאלה "לאן?". סביב פינסקר התרכזו כמה מן הדמויות הבולטות של "חובבי-ציון" ברוסיה ואלה הפצירו בו לעמוד בראש היזמה להקמת תנועה להתיישבות יהודית בארץ-ישראל דווקא ולא להמתין להיענות ארגוני היהודים במערב.

 Tagged with: