נוב 192014
 

מבוא

ההיסטוריה היהודית במאה ה-20 מתנהלת בעיקר בשני אפיקים עיקריים – האפיק הציוני-הארצישראלי והאפיק האמריקני. באפיק הציוני נכנסת הציונות לימי קטנות, ימי מבחן ומאבק למימוש החזון הציוני. ההתנגדות הערבית מחד גיסא וחסרון האמצעים הכספיים מאידך גיסא מאיימים להכשיל את המאמץ הציוני, דווקא לאחר שקצרה את הישגה המדיני הגדול בדמות אישור כתב המנדט וכינון המשטר המיוחד בארץ-ישראל המחויב להקמת בית לאומי יהודי בארץ-ישראל. וייצמן היה מנהיגה הבלתי מעורער של התנועה הציונית במשך שנות ה-20'. את כל מרצו השקיע בהקמת הסוכנות היהודית המורחבת, על בסיס שוויון השתתפות בין הציונים והלא-ציונים של יהדות המערב. המשא-ומתן המתיש עם הלא-ציונים נמשך כעשר שנים. הוא היה רצוף עימותים, אי-הבנות ואי-הסכמות בין שני הצדדים. גם במחנה הציוני קמה אופוזיציה חזקה לרעיון שיתופם של הלא-ציונים במפעל הארצישראלי. ההתנגדות העזה ביותר למנהיגותו של וייצמן יצאה מאמריקה. מנהיג התנועה הציונית שם, ברנדייס, פסל הן את תכנית הסוכנות היהודית המורחבת והן את אישיותו של וייצמן. העימות בין השנים, שהסתיים בתבוסתו של ברנדייס, החליש מאד את ההסתדרות הציונית שם. וייצמן ביסס את מנהיגותו בעיקר על יחסיו המיוחדים עם המנהיגים הלא-ציונים של יהדות המערב – לואי מרשל ופליקס וארבורג באמריקה, לורד מונד ולורד רדינג באנגליה, ליאון בלום בצרפת, אוסקר וסרמן ומקס וארבורג בגרמניה. כינון הסוכנות היהודית המורחבת ב-1929 היווה הישג כביר שני של וייצמן, לאחר הצהרת בלפור. הציפיות הכספיות שתלו בסוכנות היהודית אמנם לא התגשמו; אך הקמת גוף זה היתה חיונית ולו רק כדי להבטיח את תמיכתה ומעורבותה של היהדות כולה במפעל הציוני.

בארץ-ישראל, לאחר תקופת ביניים של מהומה ומבוכה, שהגיעו לשיאם במאורעות 1921, התייצב משטר המנדט, לא במעט בזכות מדיניות האיפוק והאיזון שהנהיג הנציב הרברט סמואל. ההתנגדות הערבית המקומית שלבשה צורה של מאבק לאומי, שמה קץ לאשליה המשותפת לציונים ולבריטים אודות השלמה ערבית עם התפתחות הבית הלאומי היהודי. משטר המנדט אימץ את הנוסחה שקבעה ועדת המנדטים של חבר-הלאומים אודות ההתחייבות הכפולה של המשטר הן כלפי הבית הלאומי היהודי והן כלפי האוכלוסיה הערבית המקומית. בשנות הרגיעה ששררו בארץ בשנות נציבותם של סמואל ושל פלומר הועמד במבחן כושר הקליטה הכלכלי של הארץ וליתר דיוק של המפעל הציוני. משבר העלייה הרביעית, שהביאה בתקופה קצרה רבבות עולים, הראה כי הגורם הכלכלי, בנפרד מן הגורם המדיני והביטחוני, יש בו כדי לקבוע את קצב ההתקדמות של המפעל הציוני – שהוא קצב אטי התלוי במידה רבה במשאבים הכספיים העומדים לרשות התנועה הציונית.

מאורעות 1929 זעזעו וטלטלו הן את המערכת הציונית והן את המערכת השלטונית הבריטית. המאמץ הציוני להפיק מתוק מעז ולהביא את הבריטים להכרעה פרו-ציונית הסתיים בכישלון חרוץ. הבריטים עלו על פסי מדיניות חדשה, שקיבלה ביטוי בספר הלבן של 1930 ומשמעותה היתה שיש להביא לכלל סיום את התפתחות הבית הלאומי היהודי ולהעביר את מרכז הכובד של מאמצי הפיתוח בארץ-ישראל אל הצד הערבי, שקופח עד כה. וייצמן, בצעד נואש של התפטרות ההנהגה הציונית והנהגת הסוכנות היהודית, הצליח לעצור את המהלך הבריטי ולהפיק מממשלת בריטניה מסמך, "איגרת מקדונלד", המעקר את האיום הנשקף מן הספר הלבן ומחזיר לכאורה את ממשלת המנדט אל המסלול הישן בו התנהל שיתוף הפעולה בין הבריטים לציונים. לא היתה שמחה במחנה הציוני על ההישג החשוב הזה. המשבר המדיני ביחסים עם הבריטים, בצירוף המשבר הכלכלי המחמיר בארץ-ישראל, שחקו לגמרי את כוחה של ההנהגה ושל התנועה הציונית הציונית בכללותה. בתחושה מדכאת של שבירת כלים התכנסה התנועה הציונית לקונגרס הט"ז שלה.

יהדות ארצות-הברית, בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה, נכנסה לעידן חדש. בעבור יהודי הגטו, המוני המהגרים המזרח-אירופים, שהצטופפו ב-Lower East Side, הסתיימו שנות הקליטה הקשות. הדור השני של המהגרים, שגילה את האפשרויות הפתוחות שהציעה אמריקה, פרץ את גבולות הגטו, יצא לאזורי מגורים חדשים, חיפש אחר הזדמנויות כלכליות חדשות וגילה יזמה יוצאת דופן הן בתחום הפשע, על רקע האפשרויות שיצר חוק היובש, שאסר על צריכת אלכוהול, והן בתחום עסקי השעשועים. התרומה היהודית להתפתחות תעשיית הראינוע והקולנוע היתה מכרעת: כל חברות ההפקה הגדולות הפועלות עד היום נוסדו על ידי יזמים יהודים. המנהיגות היהודית-גרמנית הוותיקה פינתה מקום לעליית דור חדש של מנהיגים ועסקנים, שהשקיעו מרץ רב בטיפוח חיי הקהילה היהודית המקומית, סביב מוסדות רווחה וסיוע ופעולות נדבנות למטרות שונות ומגוונות. סטודנטים יהודים נהרו בהמוניהם לקולג'ים האמריקנים. תרבות האידיש, שידעה פריחה עצומה באמריקה בדור המהגרים, שקעה ופינתה מקום לעליית תרבות יהודית אמריקנית, בשפה האנגלית. היהודים התערו באמריקה, בה מצאו כר חופשי נרחב למימוש כוח היצירה הגלום בהם.

בארצות מרכז ומזרח-אירופה התרבו הסימנים מבשרי הרעה לעתיד הקיום היהודי שם. בגרמניה של ויימאר ידעה התרבות היהודית פריחה גדולה; המשטר הדמוקרטי פתח דלתות לכניסתם של יהודים לתחומי עיסוק כלכליים ותרבותיים באופן כמעט חופשי. הנוכחות היהודית בחיי התרבות, האמנות והמדעים של גרמניה ואוסטריה היתה בולטת ומרשימה ביותר; התרומה היהודית לתרבות גרמניה ולחיים האינטלקטואליים בתוכה היתה מסיבית. ואולם השאיפה והתקווה היהודית המודגשת למיזוג עם התרבות הגרמנית האהובה הפכה פתטית ונואשת ככל שהתגברה והתחזקה הרוח האנטישמית בגרמניה.

בפולין ניהלו היהודים מאבק עיקש להשגת זכויות מיעוט לאומי, כמו בכל המדינות הלאומיות החדשות שקמו במזרח אירופה. גם מאבק זה נידון לכישלון מראש. בשונה מגרמניה, היהודים ביקשו כאן לבסס קיום יהודי לאומי נפרד, בקרב המדינות הלאומיות המזוהות עם לאום הרוב. גם המאמץ הזה רק החריף את תגובת הנגד האנטישמית, שהגדיר עצמו כמגננה בפני סכנת  "ההשתלטות היהודית על המדינה". מדינות מרכז ומזרח-אירופה היוו מרחב אנטישמי מובהק, הן ברמה החברתית והן ברמה הפוליטית.

ברוסיה הסובייטית חוסלה ושותקה למעשה פעילותן של כל המפלגות והארגונים היהודיים הלא-קומוניסטיים, בכלל זה התנועה הציונית. על פי תפיסתו של לנין, הלאומיות היהודית היא עניין שאבד עליו הכלח מן הבחינה ההיסטורית ואינה אלא תחבולה של הבורגנות היהודית לנצל את ההמונים היהודיים ולמנוע את השתלבותם במהפכה הקומוניסטית. הייבסקציה – החטיבה היהודית במפלגה הקומוניסטית – היתה המסגרת החוקית היחידה לפעולה יהודית פוליטית. היבסקציה שיתפה פעולה עם השלטון הסובייטי בדיכוי המפלגות היהודיות האחרות, בעיקר אלו  של הציונים והבונד; אך היא ייצגה בכל זאת ניסיון ומאמץ אמיתי לקיים זהות ותרבות יהודית לאומית חילונית, מבוססת על שפת האידיש, שהוכרה כשפתו הלאומית של העם היהודי. גם ניסיון זה לא האריך ימים ופעילותה של הייבסקציה הופסקה בתחילת שנות ה-30'. המשטר הסובייטי ניהל מלחמת חורמה בגילויי האנטישמיות ברחבי המדינה והוציא אותה למעשה מחוץ לחוק. בניסיון למצוא פתרון קונסטרוקטיבי לבעיה היהודית יזם השלטון הסובייטי הקמת יחידה לאומית פדרטיבית באזור בירוביג'אן, כדי ליצור תשתית טריטוריאלית לקיום היהודי האתני. ניסיון זה לא הוכתר בהצלחה, כיוון שרוב היהודים העדיפו להשתלב בחברה ובתרבות הרוסית הכללית.

 

התנועה הציונית

אוגוסט

בוועידה הציונית השנתית, שהתקיימה בקרלסבד, התגלע קרע בין וייצמן לבין רוב חברי ההנהלה, על רקע התכנית שהביא וייצמן להקמת הסוכנות היהודית, בהתאם לסעיף 4 בכתב המנדט. על פי תכניתו של וייצמן הסוכנות היהודית תשמש כגוף האקסקוטיבי שירכז את כל הסמכויות הקשורות במפעל ארץ-ישראל. היא תהיה גוף מצומצם שיורכב משנים-שלושה מנהיגים ציוניים, שאליהם יצטרפו שנים-שלושה מנהיגים לא-ציוניים. ההנהלה הציונית המסורתית תעסוק אך ורק בענייני ההסתדרות והתנועה הציונית ותהיה הפרדה גמורה בינה לבין הנהלת הסוכנות היהודית.

נוכח ההתנגדות העזה מצד חברי ההנהלה וז'בוטינסקי בראשם, הסיר וייצמן את הצעתו. במקומה עלתה הצעה ליזום כינוס קונגרס יהודי עולמי, שיקים את הסוכנות היהודית כ"באת כוח של כל העם היהודי". וייצמן, כשלעצמו, לא התייחס ברצינות אל תכנית הקונגרס היהודי העולמי והעדיף משא-ומתן ישיר עם הגורמים הלא-ציוניים, כדי לקצר את הדרך אל הסוכנות היהודית. גם הרצון להקיף עצמו עם אנשים כלבבו הניע את וייצמן בתכניותיו. הוא קיבל את אישור ההנהלה לצירופו של קולונל פרידריק קיש להנהלה הארצישראלית, כדי שירכז שם את הפעילות המדינית ואת הקשרים עם ממשלת המנדט.

נובמבר

וייצמן יצא עם קיש לארץ-ישראל; גם שם נקלע לוויכוח עם חברי ההנהלה סביב תכנית צירופם של לא-ציונים להנהלת הסוכנות היהודית. אין צורך בצירופם של הלא-ציונים, טענו חברי ההנהלה, בוודאי לא בהקמת גוף חדש, שלא יהיה גוף דמוקרטי נבחר ויפגע בלי ספק במסורת הדמוקרטית של התנועה הציונית. וייצמן, מנגד, טען שהמשימה העיקרית היא גיוס אמצעים להגשמת המפעל הציוני. הכל נסב על שאלה זו והכל תלוי בהצלחת המאמץ לרתום את גורמי הכוח בעם היהודי לפרוייקט בניין הבית הלאומי. וייצמן, שאיים בהתפטרות, הצליח לקבל את אישור ההנהלה לפתוח במשא-ומתן עם נציגי קהילות יהודיות או ארגונים יהודיים על שיתופם בסוכנות היהודית ולמצוא את השיטה המתאימה להרכבת הסוכנות.

בזה נעשה הצעד המשמעותי הראשון בהליך ממושך, שהוביל להקמת הסוכנות היהודית המורחבת באוגוסט 1929.