דצמ 312014
 

אפריל

4 באפריל. היטלר ביטל את חוזה אי-ההתקפה לתקופה של 10 שנים שכרת עם פולין בינואר 1934, ואת ההסכם הימי, שחתם עם בריטניה ביוני 1935.

אוגוסט

25 באוגוסט. אנגליה חתמה על חוזה להגנה הדדית עם פולין.

ספטמבר

1 בספטמבר. פרוץ מלחמת העולם השנייה. הצבא הגרמני (הוורמאכט) פלש לפולין.

3 בספטמבר. אנגליה וצרפת הכריזו מלחמה על גרמניה, בהתאם לחוזה ההגנה בינן לבין פולין.

17 בספטמבר. הרוסים חדרו לפולין והשתלטו על האזור שעליו הוסכם בחוזה בינם לבין הגרמנים. שטח הכיבוש הגרמני הקיף 188,000 קמ"ר עם אוכלוסיה של למעלה מ-20 מיליון נפש. שטח הכיבוש הרוסי הקיף 201,000 קמ"ר ובו פחות מ-12 מיליון נפש, חלקם הגדול אוקראינים, רותנים ויהודים.

21 בספטמבר. בישיבה שקיים היידריך (Reinhard Heydrich), שמונה כראש המשרד הראשי לביטחון הרייך, רסה"א, עם ראשי הרסה"א ועם מפקדי עוצבות המבצע של הס"ס, שנלוו אל יחידות הצבא הגרמני בפלישה לפולין, את ההוראות ביחס ליהודים באזורי הכיבוש. הוראות אלה פורסמו באיגרת שהופצה בו ביום בין המפקדים, תחת הכותרת "הנדון: בעיית היהודים באזורי הכיבוש". במסמך שכלל ששה סעיפים נאמר כי יש למהר ולרכז את היהודים המפוזרים ברחבי הארץ בערים הגדולות. יש לנקות את האזורים המסופחים לרייך מיהודים בהקדם האפשרי. יש להקים "מועצות זקנים יהודיות", שעליהן תוטל האחריות הכוללת לביצוע ההוראות לגבי היהודים, בכלל זה האחריות לריכוז היהודים בערים, או בנקודות ריכוז אחרות. הנימוק יהיה כי היהודים משתתפים במידה ניכרת בפעולות פרטיזנים ובמעשי שוד. הריכוז בערים ידרוש הקמת גיטאות, מהם ייאסר על היהודים לצאת. יש לערוך סקר של מפעלי התעשייה בותי המלאכה שברשות היהודים, מתוך כוונה לבצע בהם אריזציה (העברת הבעלות לידים אריות). פעולות אלה הוגדרו במסמך כפעולות הכנה לקראת "המטרה הסופית", שלא הוגדרה ונשארה עלומה.

היידריך היה כפוף ישירות להימלר (Heinrich Himmler), "מנהיג הרייך של הס"ס" (Reichs-Führer SS – RFSS ), שריכז בידיו את כל ענייני הביטחון והמשטרה של הרייך, בכלל זה המשטרה הפוליטית, הגסטאפו (Gestapo) והיה כפוף ישירות רק להיטלר. הגסטאפו נהנה מסמכות בלתי מעורערת לביצוע מאסרים בלא תלות במערכת המשפט הממלכתית.

ערב המלחמה הוקמו שש עוצבות מבצע (איינזצגרופן) של משטרת הביטחון (ס"ד), שמנו כ-2,000 איש; אלה צורפו לאוגדות הצבא ותפקידן היה לטפל בגורמים "העויינים לרייך" בשטחי הכיבוש, שהם על פי הגדרתו של היידריך: "בונים חופשיים, יהדות ומתנגדים כנסייתיים-פוליטיים, וכן האינטרנציונל השני והשלישי".

הגרמנים השתלטו על פולין במלחמה קצרה ואכזרית, שנמשכה כשלושה שבועות. בצבא פולין שירתו כ-100,000 חיילים יהודים (כ-10%). כ-60,000 מהם נפלו בשבי. הגרמנים לא הכירו בהם כשבויי מלחמה. כשליש מהם הוצאו להורג. השאר הצליחו לחזור לבתיהם או נשארו במקומות בהם השתחררו. אלפי חיילים יהודים נשארו בשטח הסובייטי. רבים מהם קיבלו אזרחות סובייטית וגוייסו לצבא האדום. על פי ההסכם שנחתם באוגוסט 1939 בין גרמניה לברית-המועצות, נקבע קו הגבול בין שטחי הכיבוש הגרמני לבין השטחים שצורפו לברית-המועצות לאורך נהר הוויסלה, החוצה את וארשה. סטלין הציע לוותר על מחוז וארשה ועל מחוז לובלין ולקבל בתמורה את ליטא. היטלר הסכים. בארבעת האזורים המזרחיים שסופחו לרייך הגרמני – גליל דנציג ופרוסיה המערבית, גליל פרוסיה המזרחית והדרומית, ווארטגאו, מזרח שלזיה העלית – התגוררו כ-600,000 יהודים. את אלה ואת האוכלוסין הפולניים הורה היטלר לגרש אל הגנרל גוברנמן – התחום הפולני שתחת הכיבוש הגרמני – במסגרת התכנית הכללית ליישב בשטחים המסופחים את הפולקסדויטשה – התושבים ממוצא גרמני ההחיים בפולין.

מתוך 3,500,000 היהודים שחיו בפולין – 2,350,000 נכללו בשטח הכיבוש הגרמני ו-1,150,000 בשטח הכיבוש הרוסי. כ-60,000 יהודים ברחו מן השטח הרוסי אל השטח בשליטת הגרמנים (הגנרל-גוברנמן) וכ-300,000 נמלטו מן השטח הגרמני לשטח הרוסי.

17 בספטמבר. פורסמה הוראה כללית מטעמו של גרינג – הממונה על "תכנית ארבע השנים" המשקית הנאצית, המכוונת להעברת חומרי הגלם והמכונות הדרושות לכלכלת המלחמה של גרמניה מפולין לגרמניה – לגבי רכושם של אזרחי המדינה הפולנית לשעבר; במסגרתה הוכרז על הפקעת כל הרכוש היהודי. עד פברואר 1941 הופקעו 216 בתי חרושת גדולים, 9,000 עסקים בגודל בינוני, 6,000 מפעלים זעירים, 9,120 בתי-מסחר גדולים ו-112,000 בתי-עסק קטנים, רובם המכריע בבעלות יהודית. עד אמצע שנת 1940 חוסלו בוארשה 75% מן העסקים היהודיים. פקידים יהודיים פוטרו ממקומות עבודתם, במגזר הציבורי והפרטי. נאסר על רופאים לטפל בלא-יהודים. רישיונותיהם של עורכי הדין היהודיים הוחרמו ובוטלו. בתי הספר היהודים נסגרו.

אוקטובר

בראשית אוקטובר הוקם הגיטו הראשון בגנרל-גוברנמן, בפיוטרקוב שבמחוז ראדום.

ליד בלז'ץ פעל מחנה עבודת כפייה גדול, שהכיל למעלה מ-10,000 יהודים. זו היתה יזמתו של אודילו גלובוצניק, ששימש כמפקד הס"ס והמשטרה במחוז לובלין. בסוף השנה כבר פעלו למעלה מ-50 מחנות עבודה כאלה ובהם כ-30,000 יהודים.

נובמבר

20 בנובמבר. יצא צו החוסם את כל חשבונות הבנקים שיהודים חתומים עליהם. היהודים חוייבו להעביר את כל חשבונותיהם, ניירות הערך והכספות לבנק מרכזי. ליהודים הותר למשוך כספים מחשבונותיהם בשיעור שלא עולה על 250 זלוטים. תשלומים ליהודים העולים על 500 זלוטים מותר להעביר אך ורק לבנק המרכזי.

23 בנובמבר. התפרסמה ההוראה המחייבת את כל היהודים בתחום הגנרל-גוברנמן, מבני 10 ומעלה לענוד, החל ב-1 בדצמבר 1939, בשרוול הימני של בגדיהם, סרט לבן ועליו מגן דוד. כבר ב-8 בספטמבר יצאה הוראה המחייבת את היהודים בשטחי הכיבוש לסמן את עסקיהם במגן דוד והיא חודשה עם פרסום ההוראה על ענידת הסרט הלבן.

28 בנובמבר. מטעם הגנרל-גוברנר, פראנק, פורסמה הוראה על הקמת "נציגות יהודית שתיקרא יודנראט" בכל הקהילות היהודיות. היודנראט ימנה 12 חברים בקהילות המונות עד 10,000 תושבים ו-24 חברים בקהילות שמעל 10,000 תושבים. חברי היודנראט ייבחרו על ידי היהודים. תפקיד היודנראט הוגדר כך: "היודנראט חייב לקבל באמצעות היושב-ראש שלו או סגנו את פקודותיהם של השלטונות הגרמניים. הוא אחראי לביצוען המדויק והמלא. כל היהודים והיהודיות חייבים להישמע להוראות שהוא מפרסם כהוצאה לפועל של הצווים הגרמנים".

מועצות יהודיות הוקמו במקומות רבים בשטח הכיבוש הגרמני, ביניהם וארשה, עוד לפני פרסום ההוראה הכללית של פראנק. בחירות ליודנראטים לא התקיימו בדרך כלל.

פראנק דיווח לכמה מראשי המינהל שלו כי יש כוונה לרכז באיזור לובלין, מזרחה מן הוויסטולה מיליוני יהודים. דברים אלה עלו בקנה אחד עם התכנית שקרמה עור וגידים בממשל הנאצי ונקראה "תכנית מאגר לובלין". אייכמן הודיע בראשית אוקטובר לנציגים יהודים שזימן אליו מברלין, מווינה ומפראג, על כוונה להקים שטח יהודי אוטונומי במחוז לובלין ודרש מתנדבים יהודים לצורך זה.

אזור לובלין, בין נהר סאן לנהר בוג, נבחר על ידי הימלר והיידריך כמקום ריכוז של היהודים שיפונו משטחי הכיבוש הגרמניים, תחילה מחבלי פולין המסופחים לרייך. לשם כך פונו מן האזור כ-30,000 תושבים ממוצא גרמני. לכאן ביקש אייכמן, שמונה לעמוד בראש מחלקה מיוחדת במשרד המחלקה הראשית לביטחון הרייך (רסה"א), באישורו של היידריך, להעביר את כל יהודי ה"אוסטמארק" (אוסטריה) ויהודי הפרוטקטורט הצ'כי. תכנית "הסבת התיישבות" זו נקראה "תכנית ניסקו" על שם המקום שנועד להתיישבות היהודים ליד הנהר סאן.

קבוצה ראשונה של כ-1,000 יהודים מן הפרוטקטורט (העיר אוסטראווה) נשלחה לניסקו כבר באמצע אוקטובר 1939, על פי הוראות שיצאו ממשרדו של אייכמן. ליהודים הוסבר כי הם עוברים להתיישבות מחדש בפולין. משלוחים נוספים, מווינה ומצ'כיה, גורשו אל מעבר לגבול הרוסי. תכנית ניסקו עלתה תוך זמן קצר על שרטון, כנראה בשל ספקות ואי בהירות ששררה אותה שעה בברלין לגבי התכניות ביחס ליהודים וקשיים לוגיסטים בביצוע תכנית ניסקו עצמה. בישיבה שהתקיימה ב-12 בפברואר 1940, בהשתתפות גרינג, הימלר, פראנק וארתור גְרֵיזֶר, מושל הוארטֶלַנד, עדיין דיבר הימלר על איזור לובלין כעל איזור המיועד לשמש כ"שמורה ליהודים" (Judenreservat). ואילו חודש לאחר מכן הביע היטלר ספק לגבי מעשיותה של תכנית לובלין, כיוון שאין שטח מספיק לפתרון הבעיה. באפריל 1940 פורק המחנה בניסקו ו-500 היהודים שנותרו במקום, לאחר שעברו בו חורף קשה, הוחזרו לאוסטריה ולתחום הפרוטקטורט.

דצמבר

עד אמצע דצמבר גורשו קרוב ל-90,000 פולנים ויהודים אל הגנרל-גוברנמן. סבלם של המגורשים היה רב, כיוון שלא נעשו סידורים לקליטתם. זה אפשר לנציב הגנרל-גוברנמן, פרנק, לתבוע ואף לקבל סמכות על קביעת ממדי הטרנספורטים לאזור שבפיקוחו, כנגד עמדת המשרד הראשי לביטחון הרייך, רסה"א, בראשותו של היידריך, שהיה ממונה על ביצוע מדיניות הגירושים וההתיישבות מחדש. עד סוף 1940 גורשו 325,000 תושבים, לפחות שליש מהם יהודים. במקומם הובאו 430,000 גרמנים.

11 בדצמבר. מפקד הס"ס והמשטרה בגנרל-גוברנמן, פרידריך קריגר (Friedrich Wilhelm Krüger), הוציא תקנות ולפיהן החל ב-1 בינואר 1940 נאסר על היהודים לשנות את מקום מגוריהם ללא אישור בכתב; כל היהודים המהגרים לתחום הגנרל-גוברנמן או מפונים אליו חייבים להתייצב לפני השלטון המקומי ולהודיע ליודנראט על בואם. על פי הוראת הגנרל-גוברנר מוטלת על כל היהודים בגנרל-גוברנמן חובת עבודת כפייה. עוצר מוטל על האוכלוסיה היהודית, בין השעות 9 בערב עד 5 בבוקר. למחרת פרסם קריגר הוראה מפורטת לגבי עבודת הכפייה נאמר בה כי "כל התושבים היהודים בשטח הגנרל-גוברנמן, מגיל 14 עד 60, חייבים עקרונית בעבודת כפייה. תקופת עבודת הכפייה נמשכת בדרך כלל שנתיים; מאריכים אותה אם במשך תקופה זו לא הושגה מטרתה החינוכית". לצורך זה יש להכין "כרטסת תפיסה", שבה ייכללו כל הגברים היהודיים מגיל 12 עד גיל 60. הרישום בכרטסת מוטל על מועצות היהודים.