דצמ 312014
 

ינואר

20 בינואר. בוארשה הוחל ברישום בכרטסת עבודת הכפייה. על בסיס הכרטסת התחייבה קהילת וארשה לספק בין 6,000 ל-15,000 פועלים מדי יום.

24 בינואר. יצאה הוראה המחייבת את היהודים ברישום כל רכושם, בכל צורותיו.

26 בינואר. יצאה הוראה האוסרת על היהודים לנסוע ברכבת. כן נאסר עליהם להשתמש בשירותי הדואר, להוציא אחד הממוקם באזור היהודי.

פברואר

8 בפברואר. הוכרז על הקמת הגיטו של לודז' בווארטגאו, בחלקה הצפוני של העיר, והוחל בהעברת אלפי יהודים בהתרעה קצרה, תוך הפקעת רכושם, אותו אולצו להשאיר במקום מגוריהם. גיטו לודז' היה הראשון שהוקם על פי תכנית ערוכה מראש. את הקמת הגיטו יזם מושל  הווארטגאו, איבלהר (Übelhör ), שכבר בתחילת דצמבר 1939 חיבר תזכיר סודי על "הקמת גיטו בעיר לודז'" ומנה את ההכנות, השלבים והעקרונות על פיהם יוקם הגיטו: הגיטו יוקם "במכה אחת", תוך יום אחד. יכון בו מיד מינהל יהודי עצמי ובראשו "זקן היהודים" ולצדו הנהלה מורחבת של הקהילה. מועצת הזקנים תקים מיד מספר מחלקות שיספקו את השירותים הבאים: תזונה, בריאות, כספים (מימון אספקת המזון), ביטחון (שמירת הסדר ושירות מכבי-אש), דיור ורישום. בסיום המסמך נאמר: "הקמת הגיטו היא כמובן אמצעי מעבר בלבד. באיזה מועד ובאילו אמצעים יטוהרו הגיטו ואתו העיר לודז' מיהודים אני אשמור להחלטתי הבלעדית. אך בכל מקרה תהיה המטרה הסופית לבער את אבעבועות הדבר הזאת עד תומה".

הצעדים שקדמו להקמת הגיטו כללו גירוש יהודים, בעיקר מן השכבות האמידות, החרמת רכוש רב ככל האפשר, הפחדת האוכלוסיה היהודית על ידי הגברת הלחץ עליה – תפיסת אנשים לעבודה, מניעת אספקת מזון. דחיקת היהודים לתוך הגיטו נמשכה שבועות רבים. ב-30 באפריל נסגרו 250,0000 יהודים בתוך הגיטו ונאסר לצאת ממנו אלא ברישיון מיוחד. כזקן היהודים האחראי על החיים בתוך הגיטו מונה חיים רומקובסקי. נמסרו לו סמכויות בלתי מוגבלות על האוכלוסיה היהודית כדי להבטיח את ביצוע הצווים הגרמניים במלואם תוך הסתייעות ב"שירות הסדר" (המשטרה היהודית) הסר למרותו. מחלקה מיוחדת, "מינהל הגיטו", הוקמה על ידי הנאצים כדי להשגיח על ניהול ענייני הגיטו.

גיטו לודז' שימש מודל להקמת מאות גיטאות בכל רחבי פולין, בשנים 1942-1940. ההנחה הנאצית היתה כי בתנאי הלחץ של הגיטאות הסגורים, בהם יסבלו היהודים מרעב, מצפיפות דיור בלתי נסבלת, מתחלואה, יידללו המספרים היהודיים מאליהם, בתהליך אטי ו"טבעי". בכל הגיטאות היהודיים פעלו מועצות יהודים, היודנראטים, שעליהם הוטל לדאוג לביצוע פקודות השלטון הגרמני, אם האזרחי ואם המשטרתי. חברי היודנראטים נמנו על כל שדרות הציבור היהודי וחלקם של העסקנים הציוניים היה ניכר. היודנראטים נקלעו מלכתחילה למצב בלתי אפשרי, בין הסדן היהודי לפטיש הגרמני; אך ברוב המקרים, גם אם הופעלו שלא ברצונם, הם סיגלו לעצמם תפיסה האומרת כי יש להחזיק מעמד ואפשר יהיה להחזיק מעמד גם בנסיבות אלה ולהבטיח את שרידות היהודים עד יעבור זעם. רבים מראשי היודנראטים וחבריהם האמינו כי ניתן יהיה למצוא מסילות אל הגיונם של הגרמנים, ואם רק יוכיחו כי היהודים יש בהם כדי להביא תועלת רבה לרייך הגרמני ככוח עבודה חרוץ וכישרוני, יצילו את עצמם. בין ראשי היודנראטים בלטו כמה אישים שקנו לעצמם מעמד והשפעה יוצאי דופן, כמו משה מֶרין (Merin ) בזַגְלֵמְבְּיֶה (Zaglebie), במזרח שלזיה העילית, חיים רומקובסקי (Rumkowski) בלודז' וצ'רניאקוב בוארשה. מרין ורומקובסקי לא רק האמינו ביכולתם להתנהל מול השלטון הנאצי, הם ראו עצמם כאנשים שהגורל הועיד אותם להציל ולהנהיג את העם היהודי באירופה שתחת הסדר הנאצי החדש.

12 בפברואר. 1,300 יהודים – נשים, גברים, זקנים וטף – גורשו באישון לילה משטטין שבשטח הרייך המקורי והובלו ברכבת ללובלין בגנרל-גוברנמן. מלובלין הוכרחו ללכת ברגל בשלג בקור של ˚22 מתחת לאפס אל המקומות שהוקצו להם בכמה כפרים מרוחקים. בתוך חודש ימים מתו כ-230 מן המגורשים שלא עמדו בתלאות אלה.

היודנראטים הוקמו מיד בכל מקום שנכבש בידי הגרמנים, והם קדמו להקמת הגיטאות. אלה לא הוקמו בעת ובעונה אחת ואף לא על פי תכנית ערוכה מראש. היו גיטאות פתוחים והיו גיטאות סגורים. לא ניתנה הוראה מלמעלה להקמת גיטאות, מעבר להוראה הכללית לרכז את היהודים בערים, שיצאה מטעמו של היידריך בספטמבר 1939. גיטו וארשה היה הגדול בגטאות שהוקמו בארצות הכיבוש. הוא נסגר בנובמבר 1940 והוקף חומה באורך 18 קילומטרים. במרס 1941 היו בו 445,000 יהודים. במרס 1941 הוקמו הגיטאות ברדום בקיילצה ובצ'נסטוחובה, שהיו הערים הגדולות בתחום הגנרל-גוברנמן. בשלזיה שסופחה לרייך נסגרו היהודים בגיטאות בסוף 1942 ותחילת 1943, זמן קצר לפני התחלת חיסול הקהילות היהודיות. במחצית השנייה של שנת 1941 הוקמו הגיטאות בשטחים שנכבשו בברית-המועצות – בוילנה, בקובנה, בארצות הבלטיות ובביילורוסיה. בסוף אוגוסט 1941 הוקמו הגיטאות בערים ובעיירות באוקראינה. באזורים אלה בוצעו הריגות המוניות בידי האיינזצגרופן, בד בבד עם התקדמות הצבא הגרמני. בכל הגיטאות פקדו הגרמנים על היודנראטים לארגן משטרה ושירותי דואר ולטפל בחלוקת מזון, עבודה, דיור, בריאות, כלומר בכל השירותים החיוניים שהם במסגרת אחריותה של עירייה. בשלב זה ברור היה כי הנאצים מבקשים לסגור את היהודים, לבודד אותה מכלל האוכלוסיה וממקורות המחיה שלה, ולהביא עליה כליה ברעב. הגנרל-גוברנר פראנק ביטא זאת באוגוסט 1942: "על כך שאנו דנים למוות ברעב 1.2 מיליון יהודים (היושבים בגנרל-גוברנמן) אין צורך להרבות דברים. זהו דבר ברור; ואם היהודים לא ימותו ברעב, יהיה צורך להחיש צווים אנטי-יהודיים, ונקווה שכך יהיה". ועם זאת, פראנק היה גם זה שטען כי יש ביהודים כוח עבודה מפתיע שניתן לנצל אותו למאמץ המלחמה הגרמני. ליהודים אלה יש לאפשר לעבוד בעוד שלאחרים "יש לקבוע הסדר מתאים".

כל האוכלוסיה היהודית בארצות הכיבוש במזרח רוכזה בגיטאות. מששוחררו שטחים אלה לא נמצא בהם אפילו גיטו אחד. עד שלהי 1943 חוסלו כל הגיטאות האלה בפקודת הימלר.

גיטו וארשה. וארשה נכנעה ב-28 בספטמבר 1939. הגנרלגוברנמן לשטחי פולין הכבושים הוקם ב-26 באוקטובר. בנובמבר פורסמו הצווים האנטי-יהודיים הראשונים בוארשה: החובה לענוד סרט לבן ובו מגן-דוד כחול, סימון החנויות ובתי העסק היהודיים, איסור נסיעות ברכבות, מסירת מקלטי הרדיו. הקפאת החשבונות היהודיים בבנקים ואיסור על פעילות כלכלית ללא אישור מיוחד, הוצאת היהודים מכלל מקבלי הסעד (גימלאים, נכים, אלמנות, רישום כל הרכוש היהודי הפרטי. נאסרה פעילות המוסדות הציבוריים היהודיים בעיר, להוציא זו של היודנראט ושל מוסדות הסעד. כ- 90,000 פליטים יהודים שהועברו לכאן מלודז' ומערים ועיירות אחרות באזורי המערב, שוכנו בצפיפות איומה ב"נקודות מחסה" שנקבעו במקומות ציבוריים (בתי-ספר, בתי-כנסת) והגבירו את המצוקה ואת החשיפה לרעב ולמחלות באזור היהודי. אדם צ'רניאקוב מונה כראש מועצת הקהילה היהודית על ידי השלטונות הנאצים, שהיתה המסגרת הראשונה של היודנראט הוארשאי. על חברי המועצה נמנו מנהיגים ציבוריים מוכרים, כמו אפולינארי הרטגלס, מנהיג התנועה הציונית בפולין, הרב איצ'ה מאיר לוין מנהיג אגודת ישראל, ומרדכי שמואל זיגלבוים, ממנהיגי הבונד. כל החברים הבולטים ביודנראט, להוציא צ'רניאקוב, יצאו את וארשה ואת פולין בחודשים הראשונים של 1940, תוך ניצול הויזות שהיו ברשותם. נוכח פעולות החטיפה התכופות והלא-סדירות לעבודות כפייה, ששיבשו לחלוטין את החיים בגיטו הציע היודנראט לספק מכסות עבודה קבועות. על כל יהודי הוטלו מספר ימי עבודת כפייה בחודש. הפעילות המאורגנת הבולטת בגיטו היתה זו של מוסדות הסעד. הם נשענו בעיקר על משאביו הכספיים של הג'וינט. הרוח החיה בפעילות שלוחת הג'וינט בפולין בזמן המלחמה היה יצחק גיטרמן. תפקיד מרכזי מילאו המטבחים העממיים – כמאה במספר – שמומנו על ידי הג'וינט ובהם חולקו קערת מרק ופרוסת לחם. במרס 1940 חולקו במטבחים אלה קרוב ל-2 מיליון מנות מרק. בסוף 1940 חלה ירידה חדה בכמות הארוחות בשל דלדול משאבי הג'וינט. בשנת 1940 הוציא הג'וינט כמיליון וחצי דולר. לאחר הצטרפות ארצות-הברית למלחמה צומצמו מאד מקורות המימון של הג'וינט. מכשיר חשוב ביותר של עזרה עצמית היתה רשת "ועדי הבתים". ועדים אלה שמרו על מורל דיירי הבתים, דאגו לדיירים העניים, הקימו גני ילדים ומועדוני נוער, ארגנו פעולות תרבות. בספטמבר 1940 פעלו בגיטו כ-2,000 ועדי בתים. מספר הפטירות בגיטו עלה בהדרגה והגיע לשיעור שבין 4,000 לכ-5,000 פטירות בחודש באמצע 1941. מרבית הפעילות הכלכלית בגיטו, בייצור (בעיקר נגרות וייצור מברשות) ובסחר, נעשתה באפיקים חשאיים ובלתי חוקיים. כ-2,000 יהודים עבדו במקומות עבודה גרמניים בוארשה. יזמים גרמניים חדרו לגטו בשנת 1941 לצורך ניצול כוח העבודה היהודי המיומן והזול. אלה הקימו מפעלים בתחום הגיטו, שהחשוב שבהם היה מפעל הטקסטיל של ולטר טֶבֶּנְס.

הגיטו היהודי הוקם בלבה של השכונה היהודית בצפון וארשה ונסגר באמצע נובמבר 1940. 113,000 פולנים  ו-138,000 יהודים פונו מבתיהם והחליפו מקומותיהם. היהודים, שהיוו כשליש מאוכלוסי וארשה, נדחסו בשטח מצומצם שכלל 73 רחובות מתוך 1,800 הרחובות בעיר. חומה בגובה שלושה מטרים ועליה גדר תיל הקיפה את הגיטו לאורך 18 ק"מ. לתוך הגיטו הוכנסו גם כ-2,000 נוצרים ממוצא יהודי, ובגיטו פעלה כנסייה ובראשה כומר ממוצא יהודי. פעילות ההברחות מן הגיטו ואליו התנהלה בממדים גדולים ובשיטות שונות ונמשכה כל ימי קיומו של הגיטו. העברת הסחורות נעשתה דרך בתים שהיו מחוברים עם בתים בצד הארי, מעל החומות, דרך פתחים מוסווים בחומות ותעלות שנחפרו מתחת לחומות. ההברחות הגדולות נעשו דרך השערים תוך שיתוף פעולה של השומרים – גרמנים, פולנים ויהודים – בעבור דמי שוחד גבוהים. הברחות בקנה מידה זעיר בוצעו על ידי ילדים ונשים שהתגנבו לצד הארי כדי להשיג מזון למשפחותיהם, תוך סיכון חיים גדול. האבדות בקרב המבריחים היו גדולות; אף על פי כן לא פסקו ההברחות והן מילאו תפקיד חיוני ביותר בהישרדות הגיטו. הגרמנים מצדם לא השקיעו מאמץ נחרץ לחסל את תופעת ההברחות ופעלו רק לצמצם ולהגביל את ממדיה. הגרמנים ביטלו גם את האיסור על התפילה הציבורית בגיטו ובתי הכנסת נפתחו מחדש באמצע 1941. גם האיסור הגורף על קיום לימודים בבתי הספר הותר בחלקו. ליודנראט הותר לקיים בתי ספר מקצועיים בחסות "אורט". בכל רחבי הגיטו פעלו כיתות לימוד חשאיות וספריות השאלה חשאיות. ערבי תרבות היו חלק מן הפעילות התרבותית החשאית, בשפה האידית ובשפה העברית. בגיטו פעלה תזמורת סימפונית, בת 80 נגנים, וכמה להקות תיאטרון. הפעילות הפוליטית המפלגתית נמשכה במחתרת. המפלגות הוציאו עיתונות חשאית, שסיפקה מידע לאוכלוסיה הכלואה והמשיכה את מסורת הפולמוס הפוליטי הער שאיפיין את החיים הציבוריים של הקהילה היהודית על פלגיה וזרמיה. בפעילות זו בלטו במיוחד אנשי הבונד ואנשי "פועלי ציון שמאל". אף שההתנצחויות הישנות נשמרו, בלטה בגיטו מגמה של התקרבות ושיתוף פעולה בין הפלגים והיריבים הפוליטיים ברגעי משבר. מפעל בעל חשיבות יוצאת דופן היה הארכיון שהקים עמנואל רינגלבלום ובו רוכז חומר עשיר של תיעוד, יומנים, עיתונות מחתרת. ארכיון זה נטמן בכדי חלב שנקברו באדמה ולאחר חיסול הגיטו שימש המקור החשוב ביותר לקורות יהדות פולין תחת הכיבוש הנאצי. במערכת מחתרתית זו בלטה יותר ויותר פעילותן של תנועות הנוער, ובייחוד תנועות הנוער הציוניות החלוציות. פעילות זו נשאה תחילה אופי מתון של "קיום הגחלת". זו היתה פעילות תרבותית בעיקרה וטיפוח הקשר בין מרכזי התנועות ברחבי פולין, באמצעות קשרים וקשריות בעלי חזות "ארית" ושליטה טובה בפולנית, תוך קבלת מרות ומשמעת של המנהיגות היהודית הוותיקה ושל היודנראט. יציאתם של מנהיגי תנועת הנוער החלוציות מפולין במשך שנת 1940 פגעה קשה ביכולת הפעולה של הצעירים שנשארו ללא הנהגה סמכותית. עבר זמן יקר עד שצמחה מנהיגות צעירה חדשה – מרדכי אנילביץ', יצחק (אנטק) צוקרמן, צביה לובטקין, יוסף קפלן, ישראל גלר – שקלטה את משמעות השינוי במדיניות הנאצית שעברה להשמדה המונית, והיא נטלה לידיה את היזמה במאמץ לארגן התקוממות יהודית, כפי שהעידה לאחר המלחמה צביה לובטקין: "עלי לציין גם שגיאות חמורות שלנו. לו היינו מגיעים מיד עם כניסת הגרמנים לפולניה לכלל אותה הכרה שהיגענו אליה אחר כך, שחייבים אנו לעמוס את האחריות לנוער, לתנועות החלוציות, לכל החיים הציבוריים והפוליטיים של הישוב היהודי, כי אז דמות העניינים היתה אחרת. – – – סבורים היינו שלתפקידים אלה נועדו אנשים אחרים."

במרס 1942 התקיים כינוס חשאי, בו ניסה יצחק צוקרמן, מטעם תנועות הנוער, לשכנע את העסקנים הוותיקים להקים ארגון הגנה עצמית. רוב הנאספים סירבו לקבל את התחזית הקשה של צוקרמן וחבריו לגבי כוונות הנאצים, כפי שהוכחה בשטחי הכיבוש רוסיה ובליטא. מנהיגי הבונד הביעו התנגדות עקרונית להקמת ארגון נפרד מן הפולנים מעבר לחומה. הקומוניסטים יזמו הקמת "גוש אנטי-פאשיסטי", שאליו חברו גם אנשי השמאל הציוני. התארגנות זו שתכננה הצטיידות בנשק ויציאה אל היערות נגדעה בעודה באבה, כאשר במאי 1942 נאסרה המנהיגות הקומוניסטית והגוש התפרק. ב-18 באפריל פשטו הנאצים בלילה על בתיהם של 52 איש, על פי רשימה מוכנה מראש והוציאום להורג. היה זה מבצע ההרג המתוכנן הראשון בגיטו, בחינת אות לבאות. ב-22 ביולי החל מבצע הגירוש הגדול (האקציה) הראשון, שנמשך עד 12 בספטמבר 1942. צ'רניאקוב, ראש היודנראט, התאבד ב-23 ביולי, משנדרש לספק מכסה יומית של 7,000 יהודים לגירוש. היודנראט נדחק הצדה, ואת מקומו כמכשיר ביצוע עיקרי של הנאצים תפסה המשטרה היהודית, שמנתה למעלה מ-2,000 שוטרים. המגורשים רוכזו ב"אוּמְשְׁלַגְפְּלַץ", מגרש בגבול שבין הגיטו לבין החלק הפולני של וארשה, בפינת הרחובות זמנהוף וניסקה, שאליו הגיעה שלוחה מסילת הברזל. שם הועמסו היהודים באלפיהם על הרכבת ונדחסו בקרונות המשא, כ-100 איש בקרון. בעשרת הימים הראשונים לאקציה הוצאו כ-65,000 יהודים. האקציה נמשכה כאשר המשטרה הגרמנית ומשטרת עזר אוקראינית נכנסו לפעולה והמשטרה היהודית שימשה ככוח עזר. יהודים נחטפו ברחובות ובבתים והורצו לאומשלגפלץ. בשבוע הראשון של אוגוסט נלקחו כל הילדים מבית היתומים של יאנוש קורצ'אק. המחנך הזקן וצוות עוזריו התעקשו להילוות אל הילדים ונשלחו עמם לטרבלינקה.

בשלבים האחרונים של הגירוש סרקו הנאצים את הגיטו, רחוב-רחוב ובית-בית, לא התחשבו בתעודות פטור ותעסוקה. ליודנראט ול"שוֹפִּים" בבעלות גרמנית ניתנו 35,000 רישיונות. כל אלה רוכזו בשטח מצומצם של הגיטו. אף על פי כן הצליחו כ-25,000 איש להסתנן אל התחום המוגן. בגיטו המצומצם נשארו כ-60,000 יהודים. הגיטו חולק לשלושה אזורים, על פי מיקום השופים והתנועה ביניהם נאסרה. עם התחלת הגירוש, ב-23 ביולי, התכנסו ראשי המחתרת בגיטו, נציגי תנועות הנוער, העסקנים המקורבים למחתרת וגם נציגי הבונד. הצעירים דיברו בזכות הקמת ארגון להתגוננות והתנגדות לגירוש. העסקנים המבוגרים הביעו התנגדות. נציג אגודת-ישראל הביע ביטחונו כי הקב"ה לא יטוש את עמו לגמרי ואין ליזום פעולות מרי. ב-28 ביולי התכנסו נציגי "השומר הצעיר", "דרור" ו"עקיבא" והחליטו להקים את "הארגון היהודי הלוחם" (אי"ל). במייסדים היו יצחק צוקרמן, יוסף קפלן, שמואל ברסלב, צביה לובטקין, מרדכי טננבוים (תמרוף) וישראל קאנאל. צעדיו הראשונים של הארגון היו הססניים. תחילה הפיץ הארגון כרוזים על גורל המגורשים ועל טיבה של טרבלינקה. רוב הציבור בגיטו התייחס אל הכרוזים האלה בעויינות וסירב לקבל את המידע הגלום בהם. שליח מטעם הבונד יצא והגיע לקרבת טרבלינקה; שם אסף מידע על המתרחש במחנה וחזר לגיטו. הבונד פרסם את המידע הזה בעיתונו המחתרתי. אי"ל שיגר את אריה וילנר אל החלק הארי כדי ליצור קשר עם המחתרת הפולנית – הארמיה קריובה – ולהשיג באמצעותה נשק. ניסיונות אלה לא עלו יפה, אך המחתרת הקומוניסטית בוארשה סיפקה לאי"ל את נשקו הראשון – חמישה אקדחים ושמונה רימוני-יד. הפעולה הממשית הראשונה היתה התנקשות בחייו של ראש המשטרה היהודית, שרינסקי. זה נפצע ואירוע זה חולל זעזוע בגיטו. הארגון ספג מהלומה קשה בתחילת ספטמבר, כאשר שניים ממפקדיו הבולטים נלכדו ומעט הנשק שהיה ברשות הארגון נתפס כאשר ניסו להעבירו למקום מסתור חדש. בקושי עצרו מנהיגי הארגון את הצעירים שנתפסו לייאוש וביקשו להתפרץ אל הרחוב ולפתוח בהתקוממות גם בידים ריקות.

הארגון היהודי הלוחם השקיע מאמץ מחודש להתארגנות והצטיידות בנשק. נוצר קשר עם מפקדת הארמיה קריובה וזו הסכימה להכיר בארגון וסיפקה מספר אקדחים. נשק נוסף נרכש בכסף מידי מתווכים שונים. לארגון הצטרפו כמעט כל תנועות הנוער והמפלגות בגיטו. בגיטו קם "ועד יהודי לאומי" שפעל לגיוס כסף מתוך הגיטו. עכשיו היו כל החוגים בגיטו משוכנעים כי אין תקוות הצלה ליהודים שנותרו בגיטו ויש לתמוך בארגון היהודי הלוחם. לגטו חזר מרדכי אנילביץ, ששהה בשליחות מחוץ לגיטו. הוא הפיח רוח חדשה בהנהגת הארגון. הרביזיוניסטים הקימו ארגון מחתרתי משלהם – "האיגוד הצבאי היהודי" – בהנהגת פאבל פרנקל; אי"ל סירב להכיר בארגון הרביזיוניסטי ולשתף עמו פעולה בדומה לשיתוף שהוגשם עם הבונד וקבוצות אחרות. הדרישה היתה שחברי הצ"י יצטרפו לאי"ל על בסיס אישי. נראה היה שהמחלוקות שאיפיינו את מערכת היחסים בין ההגנה והאצ"ל בארץ-ישראל איפיינו גם את היחסים בין האי"ל לבין אצ"י. הארגון הרביזיוניסטי הצליח לרכוש יותר כלי נשק אוטומטים מאלה שהיו ברשות אי"ל. התחרות בין שני הארגונים בגיוס כספים וברכש חידדה והחריפה את היחסים בין שני הארגונים והביאה אותם לסף עימות. סמוך למרד נוצר בכל זאת תיאום בין שני הארגונים והאיגוד הצבאי הרביזיוניסטי היה מוכן לקבל מרות אי"ל.ב-18 בינואר 1943 פתחו הנאצים באקציה הגדולה השנייה. רוב היהודים נחבאו בבתיהם. הנאצים הצליחו ללכוד כ-1,000 איש והובילו אותם לאומשלאג. אך קבוצת לוחמים בהנהגת אנילביץ', מצויידים באקדחים, הסתננו לטור ופתחו באש על הגרמנים. בקרב נפלו רוב הלוחמים; אך השיירה התפזרה. הנאצים הצליחו אמנם בתוך שבוע לשלח מן הגיטו קרוב ל-6,000 יהודים; אך ההתנגשות עם הארגון היהודי הלוחם הטביעה רושם גדול על שוכני הגיטו וגם על האוכלוסיה הפולנית בצד הארי. הארמיה קריובה הגבירה את סיועה לארגון היהודי. בחודשי ההפוגה בין ינואר לאפריל 1943 הצטייד הארגון בנשק נוסף ושיפר את התארגנותו. שליטתו בגיטו היתה עכשיו מלאה. הלוחמים חלקו ל-22 כיתות, בכל אחת 15 לוחמים. גם הארגון הרביזיוניסטי, הקטן מהאי"ל, התארגן בצורה דומה. תושבי הגיטו הכינו בקדחתנות בונקרים ומקומות מחבוא, במרתפי הבתים ובמחילות תת-קרקעיות.

ב-19 באפריל החל המבצע הגרמני לחיסול הגיטו. בראש המבצע עמד גנרל המשטרה והס"ס יִירְגֶן שְׁטְרוּפּ. הכוח הגרמני, שמנה 850 חיילים, נכנס לגטו ב-03.00 בשני ראשים ונתקל מיד בהתנגדות הלוחמים היהודיים. הגרמנים סבלו אבדות (6 אנשי ס"ס ו-6 אוקראינים). בגיטו המרכזי, שבו הסתתרו כ-30,000 נפש, לא מצאו הגרמנים אף נפש חיה. בשלושת הימים הראשונים התנהלו קרבות רחוב מצומצמים. בגזרה בה פעל אצ"י התנהל אחד הקרבות המרים והקשים, בו הפעילו הלוחמים היהודיים כוח אש ניכר. הגרמנים עברו לשריפה שיטתית של הבתים. משפחות שמצאו מסתור בעליות הגג קפצו אפופי להבות אל מותן. הלוחמים ירדו לבונקרים ומשם ביצעו גיחות כנגד היחידות הגרמניות. בשבוע השני להתקוממות התנהלה הלחימה בעיקר בבונקרים, אותם הכניעו הגרמנים, בונקר אחר בונקר, ברימונים ובגז מדמיע. ב-8 במאי נפל בונקר המפקדה של הארגון היהודי הלוחם, ברחוב מילא 18, ובו מרדכי אנילביץ' וכמה מבכירי הלוחמים.כמה עשרות, ביניהם שניים ממנהיגי המרד – צביה לובטקין ומארק אדלמן הצליחו להמלט דרך תעלות הביוב אל "הצד הארי" ומשם בעזרת משאית אל היער . ב-16 מאי הכריז הגנרל שטרופ, כי "אין עוד שכונה יהודית בוארשה". על פי סיכומי שטרופ נהרגו בזמן הלחימה בגיטו כ-7,000 יהודים; למעלה מ-56,000 יהודים נלכדו; חלקם נרצחו בו במקום ורובם נשלחו למחנות השמדה. אבידות הגרמנים 16 הרוגים ו-85 פצועים.

במשך שנת 1941 ואף לאחריה הסתמנו שתי מגמות סותרות במדיניות הגרמנית כלפי היהודים בפולין הכבושה: מצד אחד – מצד חוגי הצבא והמנהל האזרחי – הנטייה היתה לנצל את את פוטנציאל הייצור הגלום ביהודים ולעודד התפתחות הפעילות הכלכלית בעיקר בגיטאות הגדולים. מצד שני – מצד הס"ס והמערכות המופעלות על ידי הימלר – הופעל לחץ גובר והולך לצמצם ולמזער את סיכויי ההישרדות של היהודים.

המצב בגיטאות הגדולים, וארשה ולודז', הדגים את המגמות המתרוצצות במדיניות הנאצית בשטחי הכיבוש. בשנים 1942-1941 מתו בשני הגיטאות, וארשה ולודז', 112,463 יהודים, קרוב ל-20% מן התושבים, רובם ברעב ובמחלות. הילודה בגיטאות נפסקה כמעט לחלוטין. בשנת 1942 הגיעה התמותה ל-140 ל-1000 בוארשה ול-160 בלודז'. בגיטאות אלה נוצר מבנה כלכלי גיטואי מיוחד. בגיטו וארשה צמחה שכבה מצומצמת של בעלי בתי מלאכה שעשו עסקים עם בעלי מפעלים גרמנים ושל מבריחים אל הגיטו ומן הגיטו. פתיחת המלחמה נגד רוסיה פתחה אפשרויות כלכליות נרחבות נוספות ליהודי הגיטאות המשולבים במערך הייצור והתיקון למען הצבא ומאמץ המלחמה הגרמני. מיוני 1941 עד מאי 1942 גדל שכר העבודה הכולל של היהודים מכ-330,000 לכ-6,340,000 זלוטי. בגיטו וארשה, בין ינואר ליולי 1942, עלה השכר הכולל של העובדים היהודים מכ-3,700,000 לכ-15,060,000 זלוטי. דווקא בשנה שלפני השילוחים הגדולים מן הגיטו השתפר המצב הכלכלי בגיטו והגביר את האשלייה כי ניתן יהיה לשרוד את הכיבוש הנאצי. אחד מכותבי היומנים האישיים בגיטו, סטפן ארנסט, רשם ביומנו סמוך לחיסול הגיטו: "בגיטו מצויים אולי עשרים ואולי שלושים אלף שׂבעים ממש, בני העלית החברתית; כנגדם המון של רבע מיליון פושטי יד ודלות מוחלטת, הנאבקת על דחיית מועד המוות ברעב. – – – ובתווך, בין שני אגפים אלה, המון של כמאתים אלף 'ממוצעים', אשר מסתדרים טוב יותר או רע יותר; אך הם עדיין שומרים על דמותם , נקיים במראה, מלובשים ושלא נפוחים מרעב."

ביומן אחר, של נערה בשם מרי ברג, שהצליחה לצאת את הגיטו ב-1942, עם אמה בעלת האזרחות האמריקנית, ובו משורטטים שני פניו של הגיטו, מוצג התיאור הבא: " "אך קיים גם צד אחר בהווי הגיטו: בתי-קפה חדשים וחנויות מכולת עשירות מצרכים צצים ומופיעים לפתע. גבירות נראות ברחובות, והן לבושות שמלות הדורות ומעילים, שנתפרו בידי חייטים מעולים ביותר. נוצרה אפילו אופנה מיוחדת לגיטו: הנשים לבושות ברובן מעילי-חליפות ארוכים – – – הקרויים 'מעילים צרפתיים' וחצאיות רחבות. חובשות הן כובעים גבוהים – – – נעליים בעלות עקבי-פקק גבוהים – – – ובשעת מזג אויר נא נוטות הגבירות ללבוש שמלות עשויות משי צרפתי מצויר פרחים."

הגרמנים אסרו על קיום מערכת חינוך בגיטאות כמו וארשה וקרקוב ובמקומות אחרים. ב-1941 הותר בוארשה לפתוח כיתות חינוך יסודי. אף על פי כן פעלה בגיטאות רשת של תאי לימוד חשאיים, ברמה היסודית והתיכונית. פעילות תרבותית ענפה – הרצאות, מקהלות, תזמורות, תיאטרונים – נמשכה ללא הפוגה. בוארשה יסד עמנואל רינגלבלום ארכיון "עונג שבת" ובו ריכז חומר תיעודי על המציאות בגיטו ובגיטאות אחרים. ארכיון דומה הוקם גם בגיטו ביאליסטוק. המפלגות הפוליטיות שהמשיכו את קיומן במחתרת הוציאו עיתונות מחתרתית.

בפולין השתררה בחודשים הראשונים לכיבוש אנרכיה גמורה, תוצאה ישירה של ריבוי הרשויות והגופים שאיפיין את המשטר הנאצי באשר הוא ונבע משיטת השליטה הכללית של היטלר, שעודד הקמת גופים בעלי סמכויות סותרות או חופפות בחלקן וטרח להקים מערכת ממסדית מקבילה למוסדות המדינה, שהמתיחות בינה לבין המערכת הממלכתית העניקה לו חופש פעולה מירבי, ללא מגבלות וריסונים. בפולין השתקפה השיטה הזאת במתח שנוצר בין הממשל האזרחי בראשות הגנרל-גוברנור, פראנק, לבין מערכת הס"ס והגסטאפו, שפעלה ככל העולה על רוחה, בלא התחשבות בהוראות הממשל האזרחי. האוכלוסיה הפולנית, והאוכלוסיה היהודית ביתר שאת, היתה מופקרת ליוזמותיהם וגחמותיהם של המפקדים והחיילים בצבא הכיבוש ושל אנשי הס"ס. יזמות אלה היו כרוכות במעשי גירוש ורציחות, המיטו סבל רב וכליה על אלפי איש, חלקם הגדול יהודים.

הגנרל-גוברנמן חולק לארבעה מחוזות – מחוז קראקוב, מחוז ראדום במערב, מחוז וארשה בצפון, מחוז לובלין במזרח. מספר היהודים בגנרל-גוברנמן הוערך בכ-1.5 מיליון. בוארשה לבדה התגוררו כ-400,000 יהודים, שליש מאוכלוסי העיר. בחורף 1940-1939 נוספו למעלה מ-70,000 פליטים.

במחוז לובלין עשרות אלפי יהודים ברחו עם הצבא האדום או גורשו על ידי הגרמנים, תוך כדי תזוזת הכוחות הרוסיים מן האזורים שעברו ויצאו משליטתם בחודשים הראשונים למלחמה.

בשנה הראשונה לכיבוש הצליחו כמה מאות אנשים, שהיו מצויידים בניירות הדרושים, ביניהם עסקנים ומנהיגים ציוניים, לצאת את פולין ולהגר לארץ-ישראל. בסתיו 1940 בוטלה רשות ההגירה מן הגנרל-גוברנמן. ב-25 בנובמבר 1940 נאסרה הגירת היהודים מכל שטחי הכיבוש הנאצי. הנימוק היה שיש למנוע הגירת היהודים מן המזרח למערב, שכן מקור כוחם של היהודים הוא במזרח אירופה, שם מצויה היהדות המסורתית, ואין לאפשר לה לעבור לאמריקה ולחדש שם את כוחה ולבנות שם בסיס חדש למלחמה נגד גרמניה.

הג'וינט, סוכנות הסעד היהודית, שנוסדה באמריקה בזמן מלחמת העולם הראשונה, במטרה  להגיש סיוע ליהודים במצוקה מחוץ לארצות-הברית, היה המקור העיקרי של כספי סיוע ליהודי פולין בזמן המלחמה. עד לכניסת ארצות-הברית למלחמה בדצמבר 1941 שלח הג'וינט לפולין מזון וכסף. הג'וינט סייע ב-1941 בהוצאת אלפי יהודים מליטא למזרח הרחוק. בוארשה פעל מטעם הג'וינט ועד בראשות יצחק גיטרמן. ועד זה גייס כספים מקומיים בערבותו של הג'וינט ובדרך זו עקף את האיסור של הממשל האמריקני להעביר כספים לארצות האויב. יוסף שוורץ, היה הממונה על פעולות הג'וינט באירופה והוא העניק גיבוי לפעולות הוועד בוארשה, תוך מתן התחייבות לפרוע את כל ההתחייבויות כתום המלחמה. במימון הג'וינט ופיקוחו הוקמו בגיטו וארשה מרכזים לילדים, בתי-חולים וועדי בתים. מאמץ מיוחד הושקע בתחום החינוך. ועד הג'וינט בוארשה אף העביר כספים לארגוני המורדים בוארשה ובביאליסטוק. תרומתו החומרית של הג'וינט להישרדותם של היהודים בשטחי הכיבוש היתה גדולה מזו של כל ארגון יהודי אחר, אף כי בשנים הראשונות למלחמה התקשה לגייס את הכספים הדרושים להצלה בשל אדישות הציבור היהודי באמריקה ובשל הזהירות שנקט מול הממשל האמריקני. במשך המלחמה הוציא הג'וינט קרוב ל-51 מיליון דולר להצלת יהודים.

12 בפברואר. 1,300 יהודים – נשים, גברים, זקנים וטף – גורשו באישון לילה משטטין שבשטח הרייך המקורי והובלו ברכבת ללובלין בגנרל-גוברנמן. מלובלין הוכרחו ללכת ברגל בשלג בקור של ˚22 מתחת לאפס אל המקומות שהוקצו להם בכמה כפרים מרוחקים. בתוך חודש ימים מתו כ-230 מן המגורשים שלא עמדו בתלאות אלה.

מרס

23 במרס. גרינג פקד על ביטול תכנית מאגר לובלין. לא נמצא פתרון לשיכון רבבות היהודים שגורשו לאזור ונחשפו למצוקה קשה ביותר. הידיעות שדלפו לעיתונות העולמית על המתרחש באזורי הגבול המזרחיים של שטח הכיבוש הנאצי נראה היה שהן מסבות נזק תעמולתי. ההנהגה הנאצית עדיין לא גיבשה דעה ברורה באשר להסדר הבעיה היהודית שעליו דיבר היטלר בנאום ברייכסטאג ב-6 באוקטובר 1939.

27 במרס. בפקודת הימלר הוקם סמוך, לעיירה אוסביינצים (אושוויץ), מחנה ריכוז קטן, שיועד ל"פושעים פוליטיים" פולנים. על המחנה הופקד רודולף הס (Höss). במשך שנת 1940 הורחב המחנה. שבעה כפרים פונו מתושביהם והמחנה הקיף שטח של 40 קמ"ר. בין העצורים הפוליטיים הראשונים במחנה היו שני ראשי היודנראט בטארנוב, ד"ר וולף שנקר וד"ר שלמה גולדברג. שניהם נספו במחנה והיו כנראה הקורבנות היהודים הראשונים באושוויץ.

אפריל

יהודי קראקוב, בה שכנו מוסדות המינהל של הגנרל-גוברנמן, נצטוו לצאת את העיר תוך ארבעה חודשים. בעיר שכנו כ-60,000 יהודים. 35,000 איש עזבו אותה עד הסתיו. 15,000 קיבלו רישיון להישאר ורוכזו בגיטו. על היודנראט המקומי הוטלה האחריות לזרז את יציאת היהודים הנותרים. תזוזת היהודים ממקום למקום לא התנהלה על פי תכנית מקיפה ועקבית. היא הוכתבה על יזמות שרירותיות מקומיות, לפעמים סותרות. יהודים סולקו ממקום, בעוד יהודים ממקום אחר נצטוו לעבור אליה. במקומות מסויימים חזרו יהודים למקומם, לאחר שגורשו ממנו. האוכלוסיה היהודית היתה שרויה בתנועה מתמדת.

מאי

25 במאי. הימלר דן עם היטלר בתזכיר שהוגש על ידו, "כמה הרהורים על הטיפול באוכלוסיות זרות במזרח". הרעיון הכללי היה שיש להשליך את "הדייסה האתנית" של גרמניה אל הגנרל-גוברנמן. לגבי היהודים יש לנקוט בפתרון דרסטי יותר: "אני מקווה למחוק לחלוטין את המושג יהודים על ידי האפשרות של הגירה רבת-היקף של כל היהודים למושבה באפריקה או במקום אחר". על הפרק עמדה "תכנית מדגסקר", שבשנות ה-30 הגו בה הפולנים כפתרון אפשרי לבעיית המיעוט היהודי בפולין והיא זכתה לעדנה מחודשת עם פתיחת המערכה נגד צרפת. הימלר כתב בסיכום: "גם אם גורלו האישי של כל פרט ופרט יהיה אכזרי וטרגי עד מאד, הרי שיטה זו עודנה המתונה והטובה ביותר, אם מתוך שכנוע פנימי מוציאים מכלל חשבון כלא גרמנית וכבלתי אפשרית את השיטה הבולשביקית של חיסול פיסי של עם." היטלר נתן ברכתו לתכניתו של הימלר.

יוני

18 ביוני. בשיחה בין היטלר וריבנטרופ למוסוליני ושר החוץ שלו צ'אנו, דווח על הכוונה ליישב את יהודי אירופה באי מדגסקר.

 

יולי

על רקע הידיעות בדבר מימוש קרוב של תכנית מדגסקר, כאשר זו תיכלל בהסכמי השלום עם בריטניה וצרפת, נעצרה בניית הגיטאות בגנרל-גוברנמן. בברלין עמלו פרנץ רַדֶמַכֶר ממשרד החוץ ואדולף אייכמן על עיבוד התכניות להעברת היהודים למדגסקר. אייכמן נפגש עם קבוצת מנהיגים יהודיים בפריס והורה להם להגיש תזכיר שיפרט את השיקולים שיש להביא בחשבון לצורך העברתם של ארבעה מיליון יהודים מאירופה למדגסקר. כישלון הקרב האווירי על בריטניה הוריד מעל הפרק את תכנית מדגסקר.

ספטמבר

17 בספטמבר. פורסמה הוראה כללית מטעמו של גרינג – הממונה על התכנית המשקית הנאצית, "תכנית ארבע השנים", המכוונת להעברת חומרי הגלם והמכונות הדרושות לכלכלת המלחמה של גרמניה מפולין לגרמניה – לגבי רכושם של אזרחי המדינה הפולנית לשעבר; במסגרתה הוכרז על הפקעת כל הרכוש היהודי. עד פברואר 1941 הופקעו 216 בתי חרושת גדולים, 9,000 עסקים בגודל בינוני, 6,000 מפעלים זעירים, 9,120 בתי-מסחר גדולים ו-112,000 בתי-עסק קטנים, רובם המכריע בבעלות יהודית. עד אמצע שנת 1940 חוסלו בוארשה 75% מן העסקים היהודיים. פקידים יהודיים פוטרו ממקומות עבודתם, במגזר הציבורי והפרטי. נאסר על רופאים לטפל בלא-יהודים. רישיונותיהם של עורכי הדין היהודיים הוחרמו ובוטלו. בתי הספר היהודים נסגרו.

הערות
  1. גיטו קרקוב. קרקוב היתה העיר השלישית בגודלה בפולין שבין שתי מלחמת העולם. ערב מלחמת העולם השנייה חיו בה כ-60,000 יהודים, שהיוו כרבע מאוכלוסיית העיר. העיר נכבשה על ידי הנאצים ב-6 בספטמבר 1939. ב-26 באוקטובר הוכרזה העיר כבירת הגנרל-גוברנמן. הוועד היהודי המקומי הוכרז ב-28 בנובמבר כיודנראט. בתחילת דצמבר הותקפו השכונות היהודיות והועלו בתי-כנסת באש. ב-1 במאי 1940 פורסם צו האוסר על היהודים להופיע בשדרות ובכיכרות המרכזיות של העיר. הוחל בגירוש יהודי העיר לעיירות הסמוכות. עד מרס 1941 גורשו כ-40,000 יהודים ובעיר נותרו כ-11,000 יהודים. בחודש זה הוקם הגיטו היהודי והוקף חומה וגדר תיל. שטח הגיטו היה זעיר (400X600 מ'). אל המתחם הזה נדחסו עוד כמה אלפי יהודים מישובי הסביבה והוא מנה כ-18,000 נפש. הצפיפות בגיטו היתה גדולה. בגיטו הוקמו כמה מפעלים בשירות הגרמנים וכמה מאות יהודים הועסקו במפעלים מחוץ לגיטו, שיצאו למקומות עבודתם בליווי משמר. ב-19 במרס 1942 ניהלו הגרמנים "אקציה נגד אנשי הרוח". הם אסרו כ-50 אישים מן הדמויות הבולטות בגיטו ושילחו אותם לאושוויץ, שם נרצחו. ב-28 במאי האקציה הגדולה שנמשכה עד ה-8 ביוני ובה גורשו למחנה ההשמדה בלז'ץ כ-6,000 יהודים. 300 מהם נורו במקום. בין ההרוגים היו המשורר, מרדכי גֶבִּירְטיג, ויו"ר היודנראט, ארטור רוזנצוויג. היודנראט פורק. במקומו הקימו הנאצים גוף חלופי שנקרא הקומיסריאט. שטח הגיטו הוקטן עוד בחצי. שהו בו עוד כ-12,000 יהודים. בסוף אוקטובר 1942 פתחו הנאצים באקציה השנייה. 7,000 יהודים הוצאו מן הגיטו ושולחו לאושוויץ ולבלז'ץ. כ-600 נורו במקום. שטח הגיטו צומצם שוב. הוא חולק לשנים: גיטו A וגיטו B. בראשון שוכנו העובדים ובשני שאר היהודים. ב-14 במרס 1943 חוסל גיטו B. כ-2,300 יהודים הועברו לאושוויץ וכ-700 נורו במקום. יושבי גיטו A הועברו למחנה פלשוב.
    בגיטו פעלה מחתרת של ארגוני תנועות הנוער הציוניות. באוקטובר 1942 הוקם ארגון מאוחד, "הארגון היהודי הלוחם". כיוון שלא ניתן היה לפתח פעילות בשטח המצומצם של הגיטו, החליטו הלוחמים להעביר את הלחימה לצד ה"ארי". כעשר פעולות קרביות בוצעו מחוץ לגיטו. מפורסמת והנועזת שבהן היתה ההתקפה ביום 22 בדצמבר 1942 על בית הקפה "ציגאנריה", ששימש מקום מפגש של קצינים גרמנים במרכז העיר. בפעולה זו נהרגו 11 גרמנים ו-13 נפצעו. הניסיון לפתח פעילות פרטיזנית בסביבה לא צלח בשל עויינות המחתרת הפולנית המקומית. שרידי הארגון הלוחם, שסבל אבידות כבדות, הבקיעו דרך בסתיו 1944 אל הגבול הסלובקי ומשם להונגריה. בבודפסט הצטרפו למחתרת של "הנוער הציוני" המקומי.

ערכים אישיים
  1. משה מֶרין (1943-1906). סוחר ועסקן בהתאחדות הציונית בסוסנוביֶיץ (Sosnowiec). עם כיבוש סוסנובייץ, ב-4 בספטמבר 1939, מונה מרין כראש הקהילה היהודית, לאחר שהתייצב בפני הנאצים במקום ראש הקהילה המכהן, שביקש להתחמק מהזמנת הנאצים ולא הזדהה. לאחר סיפוח אזור זגלמביה לרייך, הוקם יודנראט מרכזי באזור. מרין הועמד בראש גוף שהוקם על ידי הנאצים ונקרא "מרכז מועצות הזקנים של מזרח שלזיה העילית". גוף זה חלש על 45 קהילות, שכללו כ-100,000 יהודים. מרין שלט בקהילות האלה ביד חזקה; מינה ופיטר ראשי קהילות. הוא היה בעל כושר ארגוני מעולה ונהנה מאימונם של השלטונות הנאציים ואלה העניקו לו סמכויות נרחבות, כיוון שהקפיד על שיתוף פעולה מלא עמם ודאג לספק את מכסות עובדי הכפייה שדרשו הנאצים. הוא ניחן במידה גדושה של העזה ובחוצפה; נע בחופשיות בשטחי הכיבוש של פולין והפרוטקטורט והגיע אף לברלין, שם נפגש עם אייכמן ודן עמו על תכנית להגירה כוללת של היהודים מתחומי הרייך ושטחי הכיבוש. הוא אייש את היודנראט בקבוצה של מקורבים, רובם עסקנים ציוניים צעירים יחסית, שהחליפו את המנהיגות הוותיקה של סוסנוביץ ובנדין. רוב המנהיגים הוותיקים חששו ליטול על עצמם אחריות מול הנאצים והסתלקו מרצונם. במסגרת היודנראט בהנהגת מרין הועסקו עד 1,200 פקידים; אלה הפעילו מחלקות למשפטים, לעזרה סוציאלית, לבריאות, להספקה, לחינוך, לכספים, למינהל, לעבודה, ולסטטיסטיקה וארכיון. בחודשים הראשונים של 1940 הפעיל גם מחלקה להגירה. במשטרה היהודית שהופעלה על ידי מרין שירתו כ-500 איש בשיאה. המחלקה הסוציאלית הפעילה 28 מטבחי ציבור ו-5 בתי זקנים, וטיפלה ב-150 יתומים. הוא זקף לזכותו ולקשריו הטובים עם הנאצים את העובדה שבתחומי זגלמביה ושלזיה העילית המזרחית לא הוקמו גיטאות ותופעת הרעב היתה פחותה, כיוון שרוב היהודים שולבו בעבודה ובייצור למען משק המלחמה הגרמני. מרין השתדל לקרב אליו גם את ארגוני הנוער ולשלב אותם במעגל עבודות הכפייה, אך בהצלחה מועטה. הוא השיג מן הגרמנים אדמה חקלאית בשטח של 300 דונם ומסר אותה לנוער הציוני החלוצי ואלה הקימו שם חווה חקלאית וקיימו שם פעילות ארגונית. אף על פי כן שמרו על עצמאותם. יד ימינו של מרין היה איש "פועלי-ציון", חיים מולצ'אדסקי, ששימש בתפקיד ראש היודנראט של בנדין הקשורה בסוסנובייץ. מול הטענות שהוטחו בו מצד החוגים הציוניים הכריז: "בזמן המלחמה אין ציונות".
    משהחלה ההשמדה במזרח שלזיה העילית במאי 1942 נקט מרין בקו של הקרבת חלק מן הקהילה, בדרך כלל הלא-כשיר לעבודה, תמורת הצלת החלק האחר. הרבנים של סוסנובייץ ובנדין והפעילים ביודנראט תמכו בקו זה. המחתרת שהוקמה על ידי תנועות הנוער החלוציות דנה את מרין למוות; אך לא הצליחה לפגוע בו. ב-21 ביוני 1943 נאסרו מרין וכמה מעוזריו ונשלחו לאושויץ. באוגוסט החל החיסול הסופי של גיטאות זגלמביה.



  2. מרדכי חיים רוּמקוֹבסקי (1944-1877). נולד ברוסיה. בגיל צעיר השתקע בלודז'. היה עסקן ציבורי זוטר, מחוסר השכלה. שימש כמנהל בית-יתומים יהודי בפרבר צפוני של לודז'. היה חבר מפלגת הציונים הכלליים ונבחר להנהלת הקהילה היהודית ב-1937. החזיק בתפקידו בהנהלה למרות שנותקו יחסיו עם מפלגתו. עם כיבוש לודז' והקמת היודנראט המקומי מונה רומקובסקי לתפקיד ראש היודנראט (13.10.39), תפקיד בו החזיק עד חיסול הגיטו באוגוסט 1944. היה זה גיטו סגור ולרומקובסקי הוענקו סמכויות נרחבות מטעם מינהל הגיטו הגרמני בראשות הנס בּיבּוֹב. רומקובסקי התרכז בהקמת עשרות מפעלי ייצור ("רסורטים") שהשתלבו במשק המלחמה הגרמני, סיפקו עבודה לאלפי פועלים בגיטו וכמובן רווחים הגונים למינהל הגיטו הגרמני. רומקובסקי הנהיג את הגיטו ביד רמה. הוא התקין חלוקת מזון שוויונית בגיטו ובתחילת תפקודו נהנה משיתוף פעולה של רוב החוגים הפוליטיים בגיטו. עם הזמן הפך שלטונו ריכוזי ומוחלט, עטוף בגינוני שררה ובפולחן האישיות. עם סגירת הגיטו נפסק השימוש במטבע גרמני והונהג תשלום בשטרות שהודפסו בגיטו ועליהם תמונת רומקובסקי. משנסגר משרד הדואר המקומי הקים רומקובסקי משרד דואר של הגיטו והבולים שהודפסו על ידי הדואר נשאו גם הם את תמונתו. הגיטו התנהל כיחידה משקית ומנהלית אוטונומית. רומקובסקי הקים מערכת בתי משפט ובתי כלא. הוא ביקש להפעיל בגיטו גם עונש מוות; אך חברי הבונד מקרב השופטים הכשילו את יזמתו. רומבקובסקי היה משוכנע כי ניתן יהיה להציל את תושבי הגיטו באמצעות העבודה למען הנאצים. הוא ראה בחזונו אף הקמת מדינה יהודית בחסות הנאצים לאחר ניצחונם במלחמה. משהוקם מחנה ההשמדה בחלמנו הקרובה ללודז' החלו הנאצים לדלל את האוכלוסיה היהודית בגיטו. ליהודים נאמר כי הם עוברים ליישוב מחדש וגם מרומקובסקי נעלם יעדם האמיתי של הגירושים מן הגיטו. הוא מצדו השתדל אצל הגרמנים לצמצם את מספרי המגורשים, אך ללא הועיל. בשני גירושים גדולים שבוצעו במהלך 1942 גורשו והועברו למחנה ההשמדה קרוב ל-75,000 מתושבי הגיטו. לאחר הגירושים האלה באה תקופת שקט יחסי שחיזקה את אמונתו של רומקובסקי כי ניתן יהיה להציל את רוב תושבי הגיטו; אך עם התקרבות הצבא האדום בקיץ 1944, החליטו הנאצים לחסל את הגיטו. בתחילת אוגוסט נסגרו כל המפעלים בגיטו ופוזרו כל מוסדות היודנראט. היהודים הועברו בכוח למחנה ההשמדה אושוויץ. ב-30 באוגוסט 1944 נלקחו גם רומקובסקי ובני משפחתו לאושוויץ ושם ניספו.



  3. אדם צ'רניאקוב (1942-1880). נולד בוארשה. למד הנדסה כימית בפוליטכניון בוארשה. השתלם בדרזדן בגרמניה. שימש כמורה בבית-ספר מקצועי. שימש כנציגם של בעלי-המלאכה במוסדות שונים בוארשה ובלט בפעילותו למען זכויות בעלי המלאכה היהודים. היה חבר מועצת עיריית וארשה בשנים 1934-1927. בשנים שקדמו למלחמה כיהן כחבר הנהלת הקהילה היהודית. בזמן המצור הגרמני על וארשה מונה על ידי ראש העירייה ל"ראש הקהילה הדתית היהודית בוארשה". משנכבשה העיר מונה על ידי הגרמנים כראש היודנראט ונצטווה לצרף 24 איש למועצת הקהילה היהודית. ביודנראט הראשון שימשו אישי ציבור ידועים מכל המפלגות היהודיות, ביניהם מקסימיליאן מאיר אפולינרי הרטגלס, שנמנה על ההנהגה הציונית, שמואל זיגלבוים, מראשי הבונד, יצחק מאיר לוין, מנהיג אגודת-ישראל. במשך החודשים הבאים עזבו מרבית עסקני המפלגות, בתוכם המנהיגים הציוניים, ויצאו את הארץ באשרות שהיו בידיהם. צ'רניאקוב לא ניצל את האפשרות הזאת וביומנו הטיח דברי ביקורת קשים על העסקנים שנטשו את הספינה היהודית העומדת לטבוע. דווקא עסקנים שייצגו את ציבור הסוחרים ובעלי המלאכה לא נטשו. צ'רניאקוב עצמו לא השתייך לשום מפלגה פוליטית ובעיני הציונים נחשב מתבולל. במגעיו עם השלטונות הנאצים, שהשגיחו עליו מקרוב, הפגין צ'רניאקוב אומץ לב. פעמיים הוכה בידי הגרמנים ופעמים רבות סבל מהשפלות. שיטת הניהול שלו היתה שונה לחלוטין מזו של רומקובסקי בלודז'. הוא השאיר לתושבי הגיטו יד חופשית לנהל את פעילותם הכלכלית, בתנאים הקשים של הגיטו. רק בשיטה זו ניתן היה לקיים את מערכת ההברחות המסועפת שהזינה את הגיטו. צ'רניאקוב האמין בכוח ההישרדות והיזמה העצמית של בני הקהילה. ואמנם בגיטו וארשה צמחה מערכת של עזרה ופעולה עצמית מאורגנת שלא היתה תלויה במוסדות היודנראט. זמן קצר לאחר הכיבוש קם הארגון "עזרה עצמית יהודית", בראשות מ. וייכרט (Weichert). ארגון זה הצטרף למסגרת משותפת של ארגוני סעד פולנים ואוקראינים, שקיבלה סיוע מארגוני סעד אמריקנים והוכרה גם על ידי השלטונות הגרמנים. היקף פעולותיו של הוועד הוארשאי של "העזרה העצמית היהודית" לא נפל מזה של היודנראט. ווארשה צמחה התארגנות נוספת, שהיתה אולי החשובה מכולם: "ועד הבית". ועדי הבתים היו הצורה הארגונית הבסיסית ביותר שצמחה מן השדה וענתה במידה זו או אחרת על צרכיהם הדחופים של תושבי הגיטו, ברמה החומרית והמורלית.
    הגיטו נסגר בנובמבר 1940. בפקודת הגרמנים הוקמה משטרה יהודית שסרה למרותו של צ'רניאקוב ובראשה הוצב יוזף שֶׁרינסקי, יהודי מומר, ששירת בעבר כקצין גבוה במשטרה הפולנית. המשטרה מנתה כ-1,700 שוטרים. היודנראט העסיק כ-6,000 עובדים (לעומת 530 שהועסקו על ידי הקהילה לפני המלחמה). 25 מחלקות הפעילו את כל השירותים בגיטו – אספקת מזון, עבודה, בריאות, דיור, ניקיון, וכיו"ב. מספר המועסקים בגיטו נאמד בכ-60,000. אלה עבדו בתעשייה, בבתי מלאכה ובייצור ביתי. רמת תעסוקה זו אפשרה רמת קיום על סף רעב של תושבי הגיטו. ניתן היה להבחין בין שלושה מעמדות של תושבי הגיטו. חלק זעיר (5%-3%) הצליחו לעשות עסקים בגיטו, בעיקר מהברחות מזון, או שהצליחו לשמור על חלק מרכושם ולהתכלכל ממנו. השאר התחלקו לשתי קבוצות. האחת (כ-200,000) הצליחה לקיים את עצמה בקושי, אם גם סבלה חרפת רעב. השנייה (כ-200,000) גססה ברעב. מדי חודש מתו אלפי איש מקבוצה זו.
    הדעות על צ'רניאקוב היו מעורבות; אך בדרך כלל הודו ביושרו ובמסירותו לענייני הציבור היהודי אותו שאף להציל. ב-22 ביולי החלו הגירושים הגדולים מגיטו וארשה. צ'רניאקוב נתבע לספק מכסה יומית של 7,000 יהודים לגירוש. למחרת שלח יד בנפשו. בפתק שהשאיר על שולחנו כתב: "תובעים ממני להרוג במו ידי ילדים מבני עמי. לא נותר דבר זולת המוות".



  4. עמנואל רינגלבלום (1944-1900). היסטוריון. נולד בגליציה המזרחית. ב-1927 קיבל תואר דוקטור על מחקרו על קורות יהודי וארשה בימי-הביניים. רינגלבלום פעל במסגרת קבוצה של היסטוריונים צעירים שראו ביהודי פולין חטיבה תרבותית אתנית נפרדת ושמו דגש על מערכת היחסים המורכבת בין יהודים ופולנים בפולין. הוא היה מעורכי הקבצים, "יונגער היסטאריקר", שהוציאה הקבוצה. היה חבר "פועלי-ציון שמאל" ופעיל בג'וינט. בנובמבר 1938 נשלח מטעם הג'וינט למחנה זְבּוֹנְשִׁין, כדי לפעול בקרב 6,000 היהודים, אזרחי פולין, שגורשו מגרמניה ורוכזו במחנה זה. בגיטו היה רינגלבלום מן הפעילים המרכזיים ב"מוסד לעזרה עצמית סוציאלית", שבמסגרתה הפעיל את רשת המטבחים העממיים והיה בין מארגני "ועדי הבתים" שקמה בגיטו. הוא וחברו, מנחם לינדר, הקימו ארגון להפצת תרבות אידיש בגיטו, שיזם ערבי הרצאות, ימי יובל, מפגשים עם סופרים ומדענים. מפעלו החשוב ביותר היה הארכיון המחתרתי, שכונה "עונג שבת", אותו הקים בחודשים הראשונים למלחמה. בארכיון זה רוכז חומר על הקורות את היהודים בוארשה ובערי השדה למן הכיבוש הנאצי. רינגלבלום ריכז סביבו צוות של ידידים וחוקרים שעסקו במלאכה. הידיעות הראשונות על פעולות ההשמדה בפולין הועברו באמצעות רינגלבלום וחבריו למחתרת הפולנית בצד הארי ומשם הועברו ללונדון. ביום ששי 26 ביוני רשם רינגלבלום ביומנו: "יום ששי, 26 ביוני 1942, הוא בשביל ע"ש יום של מאורע גדול. היום לפני הצהרים שידר הרדיו האנגלי ליהודי פולין. נמסר כל מה שהיה ידוע לנו היטב: על סלונים ועל וילנה, על לבוב ועל חלמנו וכו'. במשך חודשים כאבנו על כך שהעולם חירש ואילם ביחס לטרגדיה שלנו, שאין כדוגמתה בהיסטוריה. היתה לנו תרעומת על הציבוריות הפולנית, על הגורמים העומדים במגע עם הממשלה הפולנית: מדוע לא מודיעים על טבח יהודי פולין; מדוע אין העולם יודע על כל אלה? האשמנו את הגורמים הפולנים בכך שהם משתיקים במתכוון את הטרגדיה שלנו, כדי שהיא לא תגרום להחוורת הטרגדיה שלהם-עצמם. נראה שסוף-סוף השיגו תביעותינו את מטרתן. בשבועות האחרונים שודרה ברדיו הבריטי שורה של שידורים על מעשי האכזריות הנעשים ביהודי פולין: חלמנו, וילנה, בלז'ץ וכדומה. היום שודר קיצור של הדין-וחשבון על מצב יהודי פולין ונקבו את המספר של 700 אלף יהודים נרצחים בפולין. עם זאת בישר הרדיו נקמה וגמול בעד מעשי האימים שנעשו.
    קבוצת ע"ש מילאה על ידי כך שליחות היסטורית גדולה. היא הזעיקה את העולם אל גורלנו ואולי הצילה על ידי כך מהשמדה מאות אלפים של יהודי פולין. אם אמנם כך יהיה, זאת יראה לנו כמובן העתיד הקרוב. אינני יודע מי מן הקבוצה יישאר בחיים, מי יזכה בגורל לעבוד על החומר שנאסף. אך דבר אחד כבר ברור לכולנו: מאמצינו ועמלנו, מסירת הנפש שלנו וחיינו בפחד-תמיד, כל אלה לא היו לשווא. הנחתנו על האויב מהלומה. אין זה חשוב אם גילויין לעיני כל של רציחות היהודים האיומות ייתן את התוצאה הדרושה - אם ייפסק הטבח של ישובים שלמים. דבר אחד אנו יודעים - את חובתנו מילאנו. התגברנו על כל המעצורים והמכשולים והישגנו את שלנו. מותנו לא יהיה חסר טעם כמו מותם של רבבות יהודים. הנחתנו על האויב מהלומה קשה. חשפנו את תכניתו השטנית להשמיד את יהדות פולין, תכנית שהתכוון לבצעה בחשאי. העברנו קו על פני חישוביו וגילינו את קלפיו. ואם אנגליה גם תעמוד בדיבורה ותנקוט אמצעים מתאימים תכף ומיד, הרי ייתכן שניצלנו."
    כשהחלו הגירושים הגדולים מן הגיטו החלו בהטמנת הארכיון בעשר תיבות מתכת ובשני כדי חלב. חלקים אלה של הארכיון התגלו בשנים 1946 ו- 1950 ומהווים המקור התיעודי העשיר ביותר על קורות היהודים תחת שלטון הנאצים. החלק השלישי, שכלל חומר על הארגון היהודי הלוחם, לא נמצא עד היום. במרס 1943 הוברחו רינגלבלום, אשתו ובנו, אל הצד הארי. ערב פסח נכנס לגיטו ונקלע למרד. ביולי נודע כי הוא נמצא במחנה העבודה טרוניקי. שני אנשי מחתרת מוארשה, פולני ויהודיה, הצליחו לחלץ אותו משם ולהביאו לוארשה. שם שהו הוא ומשפחתו במסתור, עם עוד 30 יהודים. המסתור נחשף וכל יושביו נורו ימים אחדים לאחר מאסרם.



  5. מרדכי אנילביץ' (1919 או 1943-1920). מפקד מרד גיטו וארשה. נולד להורים עניים בשכונת מצוקה בוארשה. הצטרף לתנועת השומר-הצעיר ובלט כמדריך בתנועה. ב-7 בספטמבר נמלט מוארשה מזרחה עם חברים בוגרים בתנועה, בתקווה כי שם יצליחו הפולנים לגבש את קו ההגנה שלהם. שטחי המזרח נתפסו על ידי הרוסים. אנילביץ' ניסה לעבור את הגבול לרומניה, בתקווה למצוא שם נתיב בריחה לארץ-ישראל. הוא נתפס ונכלא על ידי הרוסים. עם שחרורו חזר לוארשה. משם יצא לוילנה כדי לשכנע חברים לתנועה שברחו לשם לחזור לשטח הכיבוש הגרמני כדי לשקם את פעילות התנועה תחת הכיבוש. מינואר 1940 ריכז את פעילות תנועתו במחתרת: ארגן תאים מחתרתיים, כנסים וסמינרים, הוצאת עיתונות מחתרתית, והרבה בנסיעות לגיטאות בערי השדה. לאחר יוני 1941, משהגיעו הידיעות על השמדת היהודים בשטחי המזרח בחזית הרוסית, פתח אנילביץ' במאמץ לארגון הגנה עצמית ויצירת קשרים עם המחתרת הפולנית בצד הארי. מאמץ זה לא הניב פרי. במרס-אפריל 1942 היה בין מייסדי "הגוש האנטי-פאשיסטי", בהשתתפות הקומוניסטים. גוש זה התפורר אחרי גל מאסרים שביצעו הנאצים בעיקר בקרב הפעילים הקומוניסטיים. בזמן הגירוש הגדול הראשון, בחודשים יולי-ספטמבר 1942, שהה אנילביץ' בערי זַגְלֶמְבְּיֶה, בדרום מערב פולין, שסופחו לרייך הגרמני. הוא שב לגיטו ומצא כי נותרו בו 60,000 יהודים וארגון הגנה עצמית, האי"ל, שאיבד חברים רבים באקציה הגדולה, והיה חסר נשק. אנילביץ' נרתם במרץ רב לשיקום הארגון הלוחם, לצירוף כל הגורמים הפעילים בגיטו, בכלל זה הבונד, ולהצטיידות בנשק. ליד הארגון הוקמה מועצה ציבורית, "הוועד היהודיי הלאומי", שתפקידה לפקח על פעילות הארגון הלוחם. בנובמבר 1942 נבחר אנילביץ' למפקד הארגון. עד ינואר 1943 התגבשו קבוצות אחדות של לוחמים מקרב חברי תנועות הנוער החלוציות והבונד. ב-18 בינואר פתחו הגרמנים במבצע הגירוש השני. למוסדות הארגון לא היתה שהות להתכנס ולדון בצורת התגובה. קבוצות הלוחמים החליטו לפעול מיד. אנילביץ' פיקד על הקרב העיקרי. הלוחמים הצטרפו אל שיירת המגורשים ומתוכה תקפו את מלווי השיירה. רוב הלוחמים בקבוצת אנילביץ' נפלו, חלקם תוך הקרבה על מנת לגונן על אנילביץ'. שלושה חודשים עברו בין הגירוש השני לבין המבצע הסופי לחיסול הגיטו שנפתח ב-19 באפריל 1943. שלושה ימים נמשכו קרבות הרחוב בגיטו, עד שנדחקו הלוחמים אל הבונקרים ומשם המשיכו בלחימה כארבע שבועות, עד נפילת הגיטו. אנליביץ' ורוב חברי המפקדה התבצרו בבונקר ברחוב מילא 18. ב-8 במאי נפל הבונקר. מרדכי אנילביץ' התאבד ביריה ביחד עם חברתו מירה פוכרר. במכתבו האחרון, לחברו יצחק צוקרמן, ששהה בשליחות הארגון בחלק הארי של העיר, כתב אנילביץ' ב-23 באפריל: "חלום חיי קם והיה. זכיתי לראות הגנה יהודית בגיטו בכל גדולתה ותפארתה." על שמו של אנילביץ' נקרא קיבוץ יד-מרדכי ושם מוצבת אנדרטה לזכרו.



  6. מַרֶק אֶדֶלְמַן (2009-1921). ממפקדי מרד גיטו וארשה, נציג ה"בונד" במפקדת הארגון היהודי הלוחם ושימש כסגנו של מרדכי אנילביץ'. נולד בוארשה. הצטרף לתנועת הנוער "צוקונפט" ("העתיד"), שהסתנפה לבונד. בזמן המרד פיקד אדלמן על אזור "המברשתנים", שהיה גזרת הלחימה של לוחמי הבונד. משם נסוג עם אנשיו לגזרת הכוח ברחוב פְרֵנְצ'ישקַנְסְקַה 30. משם נסוג אל בונקר המפקדה ברחוב מילא 18. על פי עדותו של אדלמן על הרגעים האחרונים בבונקר המפקדה, כ-80 איש התאבדו שם ביריה. הוא עצמו פרץ דרך עם לוחמים אחרים אל הצד הארי, דרך תעלות הביוב. בזמן המרד של הפולנים בוארשה, באוגוסט 1944, השתתף אדלמן ביחד עם פלוגת הלוחמים משרידי הארגון היהודי הלוחם בלחימה הכללית. אדלמן החזיק בעמדותיו האנטי-ציוניות גם לאחר המלחמה. הוא למד רפואה והפך לדמות ציבורית מוכרת וחשובה בפולין. בשנות ה-80 היה פעיל בתנועת "סולידריות" וזכה לאותות כבוד מטעם הממשלה הפולנית. בזיכרונותיו על המרד אמר אדלמן: "ידענו שחייבים למות בפומבי, מול העולם כולו. היו לנו רעיונות שונים כל כך. - - - אך הרוב הצביע בעד התקוממות. אנשים גילו שלמות עם נשק ביד יפה יותר מאשר למות בלי נשק. ארגון המאבק שלנו מנה רק כ-200 איש. כלום אפשר היה לכנות זאת כהתקוממות? מדובר היה רק בכך שלא ניתן כי יוליכו אותנו כצאן לטבח. מדובר היה רק בהחלטה כיצד נמות."



  7. יצחק צוקרמן (אנטק) (1981-1915). ממייסדי ומפקדי "הארגון היהודי הלוחם" בגיטו וארשה. נולד בוילנה למשפחה מסורתית. למד בגימנסיה עברית בוילנה והצטרף לתנועת הנוער הציונית "החלוץ הצעיר". עבר לוארשה ב-1936 כחבר מרכז "החלוץ". שימש כאחד משני המזכירים הכלליים של תנועת הנוער המאוחדת "דרור החלוץ". פעל בארגון סניפים של התנועה ברחבי פולין. בספטמבר 1939, עם פרוץ המלחמה, יצא מוארשה לשטחי המזרח ועסק שם בפעולות ארגון. באפריל 1940 חזר לשטח הכיבוש הגרמני והתמסר לפעילות מחתרתית בוארשה וברחבי פולין – פעילות חינוכית בעיקרה, שצוקרמן היה מעצבה הראשי. צוקרמן הרבה לנוע בין הגיטאות והריכוזים היהודיים בערי השדה ולקשור עם ארגוני הצעירים המחתרתיים השונים. משהגיעו הידיעות על הנעשה ביהודים בשטחי הכיבוש ברוסיה, היה צוקרמן בין הראשונים להבין כי אין טעם בהמשך העבודה החינוכית אם אין בצדה התארגנות להגנה עצמית חמושה. בראשית 1942 היה צוקרמן בין יוזמי המאמץ להביא לאיחוד הפלגים השונים של המחתרת היהודית במסגרת אחת. ניסיון זה לא צלח. במרס 1942 קמה התלכדות חלקית במסגרת "הגוש האנטי-פאשיסטי", שאף הוא לא האריך ימים. ביולי 1942 עם תחילת הגירוש הגדול, הציג צוקרמן בפני קבוצת מנהיגי ציבור, בשם תנועת "החלוץ", את התביעה לפתוח בהתקוממות מזוינת. הצעתו נדחתה. ב-28 ביולי השתתף צוקרמן בפגישה של ראשי שלוש התנועות החלוציות – "השומר-הצעיר", "דרור" ו"עקיבא" - ובה הוקם "הארגון היהודי הלוחם" (אי"ל). צוקרמן מונה חבר המטה שלו. הארגון לא הצליח לפתח פעילות ממשית כל תקופת הגירוש שנמשכה עד ספטמבר 1942. בדצמבר יצא צוקרמן בשליחות אי"ל לקרקוב. שם נפצע ברגלו לאחר פעולה צבאית נועזת נגד הנאצים. הוא חזר לוארשה בקושי רב, ב-18 בינואר כשנפתח השלב השני של הגירוש, פיקד על קבוצה קרבית שהתבצרה באחת הבתים ופתחה משם באש על הגרמנים. בין ינואר לאפריל 1943 השתתף צוקרמן בהכנות הקדחתניות לקראת העימות הסופי עם הנאצים. הוא מונה מפקד אחת הגזרות העיקריות, אך מפקדת אי"ל העדיפה לשלוח אותו אל הצד הארי בתפקיד מיופה הכוח של הארגון מול המחתרת הפולנית. עם תום המרד עסק צוקרמן בפעולות סיוע והצלה של שרידי הלוחמים והיהודים שהסתתרו בגיטו השרוף. במרס 1944 חיבר צוקרמן דו"ח מלא על פעילות האי"ל. מסמך זה הועבר ללונדון באמצעות המחתרת הפולנית. הוא ואישים אחרים שמצאו מסתור בוארשה הארית שלחו דיווחים סדירים ללונדון, על מצב שרידי היהודים בפולין. בימי המרד הפולני באוגוסט 1944 פיקד צוקרמן על יחידה יהודית משרידי המחתרת היהודית בגיטו. בינואר 1945 שחרר הצבא האדום את וארשה. צוקרמן ורעייתו צביה לובטקין התמסרו לעבודת שיקום בקרב שארית הפליטה של יהודי פולין. בשנים 1946-1947 היו השניים בין מארגני תנועת הבריחה של שרידי היהודים בפולין בנתיבי אירופה החרבה לארץ-ישראל. לבו היה מר על כך שגם לאחר השואה לא יצא הישוב היהודי בארץ מכליו ולא יזם יצירת קשרים עם שרידי השואה ופעולות הצלה וחילוץ נרחבות. יזמת הבריחה מפולין ויצירת הקשר עם הבריגדה היהודית באה מן הניצולים עצמם ופעילים כצוקרמן וכלובטקין, שלא מיהרו לעלות לארץ והשקיעו עצמם בעבודות השיקום והמילוט בקרב שרידי היהודים בפולין. בזיכרונותיו כתב צוקרמן:
    אין להרגיש במכתב את מרירות הלב שלי בגין הניתוק מן הארץ, ניתוק שלא מתקבל על דעתי עד עצם היום הזה, שכן אין לי הסבר בשבילו ואינני יודע לתרצו. היתה זו אהבה חד-סטרית. אנחנו חיפשנו את הגבולות, אנחנו גיבשנו את הכוח, אנחנו... ואילו היא, הארץ?! זה לא מובן... וכך עד היום הזה. אולי יש ללמוד מזה לקח. אני יכול להסיק מכך שהמאמצים מצד הארץ להגיע אלינו לא רק שלא היו מספיקים, אלא שגם היתה בינינו תהום פסיכולוגית. והיה קיים פער גדול לגבי ההכרה - מה אפשר לעשות ומה לא. לי היתה אמת-מידה לגמרי שונה מזו של האנשים בארץ. אמנם גם אני כבר איבדתי כעת את אמת-המידה של הימים ההם, שבה לא קיים שום חיץ, עד המוות, בין האפשרי והבלתי-אפשרי... הייתי כל כך מורגל לאותה אמת-מידה בגין "האוניברסיטה של שנות היטלר", שעברתי אותה, כאשר כל דבר שעשית היתה לו רק משמעות אחת: מוות! מוות בעבור יציאה מן הגיטו, מוות בעבור נסיעה ברכבת, מוות בשביל כל דבר. אז זו היתה אמת-המידה התמידית שלי. ואילו הארץ חיתה חיים אחרים לגמרי, לפי אמות-מידה אחרות. לעבור גבולות, להגיע - מה יגידו? איך ייכנסו? זה לא היה מובן מאליו... וזה לא ייסלח! ראוי שידעו זאת. עלי לומר: הארץ היתה 'המכה ה-81' שלי. הוי ארצי, ארץ החלומות...



  8. צְבִיָּה לוּבֶּטְקִין (1976-1914). מראשי המחתרת היהודית בוארשה ומייסדי "הארגון היהודי הלוחם". נולדה בעייר במזרח פולין. הצטרפה לתנועת הנוער החלוצית "דרור" והיתה חברת מרכז "החלוץ". עם פרוץ המלחמה עברה לשטח שבשליטת הרוסים. חזרה לוארשה סתחילת 1940 והיתה פעילה מרכזית בארגון המחתרת היהודית בעיר ומחוצה לה. באביב 1942 היתה בין יוזמי הקמת "הגוש האנטי-פאשיסטי". ביולי 1942 עם התחלת האקציה הגדולה בגיטו וארשה היתה בין מקימי "הארגון היהודי הלוחם" (אי"ל). והיתה גם חברת "הוועד היהודי הלאומי" ששימש כהנהגה הפוליטית של האי"ל; כמו כן היתה חברת הוועדה המתאמת עם הבונד. לובטקין השתתפה בפעולות ההתנגדות בינואר 1943 ובמרד הגיטו באפריל 1943. היא שהתה בבונקר המפקדה ברחוב מילה 18 עד נפילתו ב-8 במאי. היא עברה עם קבוצת חברים לצד הארי דרך תעלות הביוב ומצאה מסתור שם. היא נטלה חלק במרד הפולני באוגוסט-אוקטובר 1944 ושרדה אף אותו. כתום המלחמה פעלה ביחד עם בן-זוגה, יצחק צוקרמן (אנטק), בארגון "הבריחה" של אלפי יהודים, ניצולי השואה שפילסו דרך לארץ-ישראל. ב-1946 עלתה לארץ והיתה בין מייסדי קיבוץ לוחמי הגיטאות. בזיכרונותיה כתבה צביה לובטקין:
    כוח מוסרי זה – מנין בא? יכולנו לעמוד בגטו כאשר עמדנו רק מפני שהיינו קולקטיב, תנועה, מפני שכל אחד ידע שאין הוא בודד. כל יהודי הועמד בדד מול גורלו, יחיד ועזוב בפני האויב כביר הכוח. אך אנחנו עמדנו מהרגע הראשון ועד הסוף כקולקטיב, כתנועה. הרגשה זו – שישנה תנועה, שיש ציבור אנשים הדואגים איש לרעהו, שקיימת דרך משותפת, היא שאפשרה לכל אחד מאתנו לעשות את אשר עשינו.
    הדבר הטרגי ביותר היה, שיהודים לא ידעו מה לעשות. מאז הימים הראשונים, משהתחילה הדמורליזציה הגדולה בגטו ועד ימי החיסול והמוות – לא ידעו מה לעשות. ואילו אנו ידענו מה רצוננו. לאור הערכים שהתחנכנו בהם, חיפשנו ומצאנו את הדרך. זה היה הכוח שאפשר לנו לחיות. ובעצם, זהו הכוח המקיים את השרידים בחיים עד היום הזה.
    בסוף 1943 אמרנו: אמנם צפוי לנו מוות וחיסול, אך רוצים אנו שתישאר ושתגיע אליכם עדות על חיינו, מלחמתנו ומותנו. - - - אנו רצינו שהדברים יגיעו אליכם – לא רק למען ההיסטוריה. אלא גם למען העתיד. יידע העם, יידעו השרידים ותדעו אתם, גם לשם העבר וגם למען לימוד לקח לעתיד.