דצמ 312014
 

 

מאי

על פי המדיניות החדשה של ממשלת בריטניה, כפי שפורסמה בספר הלבן ב-17 במאי, יחולו שינויים רדיקליים בשלושה תחומים – החוקה, העלייה והקרקעות – לקראת הקמתה של מדינה ארצישראלית (פלשתינאית) עצמאית, בתוך עשר שנים. בתקופת המעבר יינתן לתושבי הארץ חלק גדל והולך בשלטון הארץ. המדינה העצמאית תקום בתנאי שיגובשו הסדרים שיבטיחו את ביטחון העדות השונות וכן את המעמד המיוחד של הבית הלאומי. הממשלה תוכל לדחות את מתן העצמאות, אם תמצא שהנסיבות אינן מאפשרות זאת. בסוגיית העלייה נקבע כי העלייה תוגבל לשיעור של 75,000 עולים בתקופת חמש השנים הראשונות, כדי להביא את מספרי היהודים לכדי שליש מכלל התושבים. לאחר מכן לא תותר עלייה אלא בהסכמת הערבים. בסוגיית הקרקע נקבע כי בידי הנציב תהיה הסמכות להגביל מכירת קרקעות ליהודים.

18 במאי. הנהלת הסוכנות פרסמה גילוי דעת ובו היא דוחה לחלוטין את המדיניות החדשה. בן-גוריון הכריז כי מדיניות הספר הלבן תוכל להתבצע רק בכפיית כוח; היהודים יילחמו ולא ייכנעו לשלטון ערבי. מחאות ועצומות נשלחו לכתובתה של ממשלת בריטניה מכל רחבי העולם היהודי. גם הנשיא רוזבלט הביע מורת רוח ואכזבה מן התפנית במדיניות בריטניה בארץ-ישראל, אך הקפיד להצניע את ביקורתו ולמנוע חיכוך עם ממשלת בריטניה בסוגיה זו, כדי לא להקשות על יחסי בעלות-הברית נוכח המשבר המתעצם ביחסים הבינלאומיים. במשרד החוץ האמריקני סברו כי המדיניות הבריטית החדשה מהווה פשרה סבירה בין שאיפות הערבים לשאיפות הציונים.

23-22 במאי. בפרלמנט הבריטי התקיים דיון בספר הלבן. שר הפנים הסביר כי המדינה הארצישראלית אפשר שתתגשם בצורת מדינה אחידה או בצורת מדינה פדרלית או בצורת מדינה קנטוניאלית (קנטונים יהודים וערבים אוטונומיים תחת ממשלה מרכזית). ביקורת חריפה נמתחה על המדיניות החדשה מצד מנהיגי מפלגת הלייבור, ומנהיגי המפלגה הליברלית. חריף מכולם היה הרברט מוריסון שכינה את הספר הלבן "חרפה לשמנו הטוב" ו"הפרה צינית של התחייבויות". גם לא מעט מצירי המפלגה השמרנית השלטת, וביניהם צ'רצ'יל וליאופולד אמרי, שזוהו תמיד כתומכי הציונות. הפרלמנט אישר ברוב של 268 צירים כנגד 179 את מדיניות הממשלה. העיתונות הבריטית, להוציא את ה"מאנצ'סטר גארדיין" הפרו-ציוני, תמכה במדיניות הממשלה.

30 במאי. בדיון בהנהלה הציונית בלונדון, בהשתתפות קפלן ושרתוק חברי ההנהלה הארצישראלית, התקיים דיון בסוגיית העלייה. על פי הספר הלבן נקבעה מכסה של 25,000 סרטיפיקטים לפליטים, למשך תקופת חמש השנים הבאות. קפלן בחן את הצדדים המעשיים (הכספיים) של קליטת מכסה זו והבהיר כי לא יחולקו רישיונות ללא הבחנה. הסוכנות היהודית תיתן עדיפות לגילאים 18 עד 35 ותברור את העולים על פי תרומתם האפשרית לעבודה ולהגנה בארץ-ישראל.

יוני

ועדת המנדטים של חבר-הלאומים התכנסה לדון בספר הלבן. שר המושבות, מקדונלד, הציג את המדיניות החדשה. הוא הודה כי הענקת עצמאות לארץ-ישראל כרוכה בהסכמת שני הצדדים. עם זאת טען, בהסתמך על הכתוב בספר הלבן משנת 1922, כי הבית הלאומי כבר קם בפועל וצריך היה רק להביאו לממדים סבירים, ואת זאת עשתה בריטניה. חברי הוועדה לא השתכנעו בלגיטימיות הצעד הבריטי וסיכמו פה אחד כי הספר הלבן אינו מתיישב עם תנאי המנדט הארצישראלי. הסוגיה הועברה להכרעת מועצת חבר-הלאומים; אך זו לא הספיקה להתכנס קודם שפרצה מלחמת העולם השנייה.

אוגוסט

16 באוגוסט. הקונגרס הציוני ה-21 התכנס בג'נבה תחת הצל הכבד של הספר הלבן מחד גיסא  ושל ענני המלחמה המתקדרים באירופה מאידך גיסא. בקונגרס התלקח הוויכוח סביב שאלת דרכי התגובה על הספר הלבן. בן-גוריון ייצג את הקו המיליטנטי הגורס כי אין מנוס משימוש בכוח אלים כדי להפר את מדיניות הספר הלבן ולשכנע את בריטניה לחזור בה ממדיניותה החדשה. וייצמן ייצג את הקו המתון הגורס כי עד שלא מוצו כל האפשרויות הקונסטרוקטיביות הכלולות אפילו בספר הלבן החדש, אין להיכנס לעימות חזיתי אלים עם בריטניה: "מי שרוצה לפרוץ מסגרת חייב למלאה, עד שבית קיבולה לא יעצור כוח להכיל עוד – ויתפוצץ." בן-גוריון לא התנגד עקרונית לגישתו של וייצמן, ואמר כי היה מוכן לאמץ אותה אילו סבר שממשלת בריטניה לא תרחיק לכת מעבר לספר הלבן. אין ברירה אלא לבלום את בריטניה כבר בשלב זה ולהוכיח לממשלת בריטניה כי הציונות נחושה בדעתה לשבור את מדיניות הספר הלבן. התיזה העיקרית שהציג בן-גוריון היתה שהספר הלבן יוצר חלל ריק בארץ-ישראל והתנועה הציונית חייבת למלא אותו ולנהוג כאילו אין ספר לבן וכאילו היא השלטון המדיני בארץ: "אנו בעצמנו ולבדנו צריכים להתנהג כאילו היינו המדינה בארץ-ישראל; ואנו צריכים להתנהג כך עד שנהיה ולמען שנהיה המדינה בארץ-ישראל." המאבק הזה הוא לכאורה בין כוחות לא שווים; אך החשבון הוא אחר: הספר הלבן אינו מבטא אינטרס חיוני לבריטניה; "רק לנו ארץ-ישראל היא שאלת חיים ומוות – ומשום כך גדול כוחנו במערכה זו, גדול מהכוח שעומד נגדנו."

אבא הלל סילבר, הכוכב העולה בשמי הציונות באמריקה, תמך בעמדתו הזהירה של וייצמן והזהיר מפני "מעשים העלולים להביאנו לידי התנגשות קשה ומיידית עם ממשלת המנדט. שעת ההכרעה האחרונה עוד לא הגיעה. לא כל הדלתות ננעלו כבר. אני קורא להימנע ממעשי התנגדות מיואשים, ממרי אזרחי, מאי-שיתוף וכד'. – – – אין אנו מוכנים למלחמה כזאת."

לא נתקבלו החלטות על דרכי התגובה לספר הלבן והקונגרס התפזר באווירת נכאים בעיקר על רקע איום המלחמה המתקרבת, תחושה שהוחמרה נוכח פרסום הידיעה על ההסכם שנחתם בין גרמניה וברית-המועצות (הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, 21.8). וייצמן נפרד מעמיתיו, יריבים ותומכים גם יחד, במלים נרגשות: אם כפי שאני מקווה ניוותר בחיים ועבודתנו תימשך, מי יודע – אולי אור חדש יזרח עלינו מן האפלה העבה, הקודרת. – – –  מי יתן וניפגש שוב בשלום." בתום פחות משבוע פרצה המלחמה.

29 באוגוסט. במכתב לצ'מברליין, ראש ממשלת בריטניה, הצהיר וייצמן על תמיכתה המוחלטת של הציונות במלחמתה של בריטניה נגד גרמניה והציע להעמיד לרשות הממלכה את כל משאבי הישוב והעם היהודי.

ספטמבר

12 בספטמבר. בכנס של מפקדי הגנה בתל אביב הציג בן-גוריון את הערכת המצב שלו:

"מלחמת העולם בשנות 1918-1914 הביאה לנו הצהרת בלפור; הפעם עלינו להביא לידי מדינה יהודית. – – – מטרה זו צריכה לכוון ולהדריך מעכשיו את כל פעולותינו וצעדינו. מטרה זו צריכה מעכשיו להפעים את כל הווייתנו, התנהגותנו, מאמצינו הפנימיים ויחסינו כלפי חוץ.

אסור לנו לשכוח את הספר הלבן, ואם יפגעו עכשיו בזכויותינו – נילחם גם עכשיו. אולם אנחנו לא ניתן עכשיו כל יסוד לסכסוכים עם הממשלה. אנו חייבים לתת כל עזרתנו לאנגליה, כי גורלנו קשור בגורל אנגליה. מפלה של אנגליה פירושה חורבן ליהדות. – – – אולם לנו יש עוד עניין אחד, מרכזי; ענייננו המרכזי – ארץ-ישראל. הדבר השני שהמלחמה מטילה עלינו הוא הקמת צבא יהודי. וקודם כל בארץ ובשביל הארץ.

מזווית ראיה זו סבר בן-גוריון כי פרוץ מלחמת העולם דווקא פותחת סיכויים חיוביים לציונות:

"במידה שאפשר עכשיו לראות את העתיד הקרוב, אפשר לומר שנפתחו סיכויים חיוביים לשינויים חשובים, ואולי גם לשינויים יסודיים במעמדנו בארץ."

17 בספטמבר. בישיבת הנהלת הסוכנות בירושלים, טען בן-גוריון כי הקו הציוני צריך להיות של התרכזות בדאגה לענייני הארץ, "כי הדאגה לעם ישראל לתפוצותיו היא כיום למעלה מכוחות אנוש". העניינים הדוחקים עכשיו הם עליה בכל האמצעים, תוך בחינת כל האפשרויות, והכנה להקמת צבא יהודי בארץ".  על דברים אלה חזר גם בישיבת הוועד הלאומי והוסיף, כי במצב הנוכחי שאליו נקלעה יהדות העולם רק היהודים בארץ "מסוגלים עדיין להגות את מחשבת האומה ולהסתכל באופק ההיסטורי של עתידנו, בלי שתכהה עיננו מלהט החרב המתהפכת ובלי שרוחנו תיעכר משעבוד זרים הכובל חירותם הנפשית של יהודי הגולה".

בישיבת הוועד הפועל של הסתדרות העובדים, שבוע ימים קודם לכן, קרא זלמן רובשוב (שזר) לעבר בן-גוריון, שלא ייצור ניגוד בין רגש ציוני לבין רגש יהודי.

19 בספטמבר. בארוחת ערב עם צ'רצ'יל, העלה וייצמן את רעיון הצבא היהודי וצ'רצ'ל הכריז כי הוא "כולו בעד". הוא ביקש להציג בפניו תכנית מפורטת. הכנת התכנית הוטלה על אורד וינגייט וזה עיצב במהירות "תכנית להעסקת כוחות יהודיים במלחמה". בהקדמה לתכנית נאמר בהדגשה כי התכנית אינה אמורה לשנות את מדיניות הממשלה בארץ-ישראל. התכנית דיברה על הקמת הכוח בשלושה שלבים: א. אימון אלף קצינים זוטרים; ב. גיוס ואימון 20,000 איש בכוח שיופקד על שמירת הביטחון הפנימי בארץ-ישראל; ג. הכשרת הכוח לשירות קרבי במקומות אחרים. וינגייט טען בתוקף באוזני חברי הנהלת הסוכנות כי אין להסתפק בהקמת כוח שהוא פחות מדיביזיה: "בריגדה אינה יחידה צבאית. זה רק כמה אלפי אנשים, בשר תותחים. יחידה צבאית זוהי דיביזיה; בה יש כל חלקי הצבא והיא יכולה לפעול כמחנה." כלפי הטענה כי המלחמה רחוקה מן הארץ ואין להעלות על הדעת הוצאת 15,000 צעירים "בשביל חזית המערב", השיב וינגייט כי אין לו ספק שהמלחמה תגיע תוך זמן קצר למזרח התיכון והדיביזיה המבוקשת תקום בארץ.

אוקטובר

וייצמן פנה למלקולם מקדונלד, שר המושבות, להתיר כניסת 24,000 ילדים יהודים מפולין לארץ-ישראל. מקדונלד דחה את הבקשה בטענה כי זה יזיק לבריטניה ולבעלות-בריתה.

ההנהגה הציונית ערכה התייעצויות בלונדון לשם גיבוש המדיניות הציונית בנסיבות המלחמה.

11 באוקטובר. בפגישה בין שרתוק, ראש המחלקה המדינית, לבין שר המושבות, מלקולם מקדונלד, האשים שרתוק את ממשלת בריטניה כי היא מנסה לנצל את המלחמה לשם כפיית מדיניותה על הישוב ועל ההסתדרות הציונית, בהנחה כי ליהודים אין ברירה אלא לשתף פעולה עם בריטניה החוצצת בינם לבין גרמניה הנאצית. הציונים הציעו סיוע בלתי מוגבל לבריטניה תוך ציפיה לכך שבריטניה תשעה את ביצוע הספר הלבן, אך זו מפגינה זלזול בגורם היהודי. עליה להביא בחשבון כי היהודים לא יהססו להילחם במדיניות הספר הלבן. מקדונלד הכחיש כי בריטניה מבקשת לנצל את מלחמת העולם לשם אכיפת הספר הלבן; העניין הוא שבריטניה סבורה כי מדיניות הספר הלבן היא הפתרון הנכון לבעיית ארץ-ישראל והיא תבצע אותו תוך שיקול דעת ענייני וללא קשר למלחמת העולם. מקדונלד הוסיף כי "מניסיונו למד כי תמיד כשהיתה כוונה להגיע להחלטה העשויה לפגוע ביהודים בארץ-ישראל, הם הצליחו, תמיד בדרך כלשהי, לבטלה – – -. יודע הוא שהיהודים נחושים בדעתם להפר את מדיניות הספר הלבן. זוהי זכותם המלאה, אך ממשלת בריטניה נחושה בדעתה באותה מידה שהדבר לא יופר. – – – הוא אף העיר כי לדעתו היהודים אוחזים בהזדמנות זו של מלחמה להשיג אותה מטרה אשר מאז ומתמיד וללא הרף עסקו בהגשמתה."

בישיבות הנהלת הסוכנות ובישיבות מרכז מפא"י הביע בן-גוריון התנגדות נחרצת ליזמה להכריז על מגבית לעזרת יהודי פולין או גם לארגן פעולות מחאה בתגובה לנעשה ביהודי פולין תחת הכיבוש הנאצי: "קינות לא תועלנה".

נובמבר

11 בנובמבר. בדיון שיזם ברודצקי בהנהלה הציונית בלונדון, על שאלת "מטרות המלחמה" של הציונות, טען בן-גוריון: "אין לנו כל 'מטרות מלחמה', אין אנו צד לוחם, אין ארץ-ישראל מסובכת במלחמה, אין בריטניה נלחמת על ארץ-ישראל, אין למלחמת בריטניה עם גרמניה דבר עם ארץ-ישראל." שרתוק, שתמך בעמדת ברודצקי, טען כי "תוצאות המלחמה הזאת תהיה להן נגיעה ישירה לשאלת עתידה של ארץ-ישראל. בעיית הפליטים תחריף – יהיה הכרח ותיווצר הזדמנות לגולל מחדש לפני העולם את הפרשה הציונית – – – לעת עתה אין שאלתנו תופסת שום מקום בוויכוח – כאילו איננו קיימים. עלינו לעשות מאמץ כדי להציב את עצמנו 'על המפה'. הגורם היחיד כיום שאינו חדל לדבר על השאלה היהודית בקשר ישיר עם הממשלה ואשר לא רק מדבר אלא אף עושה פעולות מכריעות בנידון זה – הוא השלטון הנאצי. הדמוקרטיות מתביישות בנו ומבקשות להצניענו. עלינו לסכל מזימה זו ולהזכיר לעולם את קיומנו."

במגעים שהתנהלו עם הרביזיוניסטים, דחה זאב ז'בוטינסקי את ההצעה שהרביזיוניסטים ישובו לחיק ההסתדרות הציונית ויקבלו ייצוג באקסקוטיבה. הוא העדיף שמירת המסגרות הקיימות תוך הידוק שיתוף פעולה בין שתי ההסתדרויות, שכן חילוקי הדעות בנושאי מדיניות והניגודים האישיים עמוקים מדי. הוא הטיל ספק בנכונותו של וייצמן לצרף את הרביזיוניסטים.

24 בנובמבר. השגריר הבריטי בוושינגטון, לורד לותיאן, פרסם הודעה מטעם ממשלת בריטניה כי "ממשלת בריטניה מאמינה כי המדיניות המונחת ביסוד הספר הלבן היא הפתרון הצודק ביותר לבעיה הארצישראלית והממשלה תוסיף להתנגד לכל לחץ שיופעל עליה משני הצדדים לשנות את מדיניותה. – – – הממשלה הבריטית לא היתה רוצה לחוש כי התמיכה היהודית ניתנת לה על בסיס אחר מאשר שותפות באידיאלים שעליהם נלחמות בעלות-הברית והידיעה כי ניצחון בעלות-הברית הוא מעניינם של היהודים. אין מקום לכל אי-הבנה באשר לאפשרות של תגמולים, בין בצורת הגירה נוספת לארץ-ישראל בין בצורה אחרת."

26 בנובמבר. בישיבת הנהלת הסוכנות בירושלים דיווח בן-גוריון על השיחות שקיים בלונדון. וייצמן, סיפר בן-גוריון, איננו מאמין שהמלחמה תימשך הרבה זמן, ואין גם להניח שארה"ב תסתבך במלחמה זו. משום כך גם לא תשתתף בוועידת השלום. "עזרת ארה"ב לא תהיה אפוא כה חשובה כמו במלחמה הקודמת. – – – לדעת וייצמן עלינו לדרוש [עם סיום המלחמה] את כל ארץ-ישראל המערבית כמדינה יהודית."

27 בנובמבר. תכנית הצבא היהודי עוררה התנגדות כללית בקרב שרי הממשלה, בעיקר במשרד החוץ, משרד המושבות ומשרד המלחמה. בשיחה בין וייצמן לבין שר המושבות מלקולם מקדונלד הביע זה התנגדות מוחלטת להקמת צבא יהודי.

בשיחות שקיים וייצמן עם הגנרל איירונסייד, ראש המטה הקיסרי הכללי, ועם הגנרל ויוול, המפקד העליון של הכוחות הבריטיים במזרח התיכון, יכול היה להיווכח כי אלה אינם מתלהבים מן התכנית.

דצמבר

בדיוני ההנהלה הציונית בלונדון עלתה סוגיית העסקנים הציוניים הוותיקים באירופה, החשופים עתה לסכנה. אלה דרשו לספק להם ויזות לאנגליה או סרטיפיקטים לארץ-ישראל.