דצמ 302014
 

במשך המאה ה-14 שימשה פולין ארץ מקלט לעשרות אלפי יהודים שהיגרו אליה מגרמניה, אם מחמת הרדיפות והגירושים, שהגיעו לשיאם בימי "הדבר השחור" (1348), ואם כחלק מן הגל של מהגרים מגרמניה, שחיפשו את מזלם בחבלי הספר המזרחיים. מלכי פולין, ולדיסלב ה-4 (לוקייטק) ויורשו קזימיר ( (Kazimierz) הגדול, הנהיגו מדיניות של שערים פתוחים למהגרים מן המערב, מתוך כוונה מוצהרת ליישב את שטחי פולין הנרחבים והחרבים, מאז הפשיטות הגדולות של המונגולים במאה ה-13, ולהאיץ את פיתוחה הכלכלי והמדיני של הארץ. קזימיר הגדול (1370-1333) העניק זכויות וחירויות, שהבטיחו את חופש הפעולה הכלכלי של היהודים והניחו גם את היסודות להתפתחות האוטונומיה היהודית המשפטית. איחוד מלכות פולין עם הדוכסות הגדולה של ליטא בסוף המאה ה-14 הביא להגירת יהודים רבים לתחומי הממלכה, שהיתה פגנית לא מכבר. התנאים מהם נהנו היהודים בליטא היו נוחים יותר מאשר בפולין. הם הורשו לעסוק במסחר, במלאכה, בעבודת אדמה, ללא הגבלה, ואף להרחיב את תחום מושבם בערים. מעמדם היה כמעמד העירונים, בעוד שבממלכה הפולנית זכויות היהודים נקבעו על פי ההסדרים הפיאודליים, כ"עבדי האוצר" (servi camerae) של המלך. בפולין התגברה השפעת הכנסייה הקתולית, שלאורך כל הדרך הפגינה התנגדות עזה לפריבילגיות שהעניקו מלכי פולין ליהודים. העירונים, שביקשו תמיד להצר את רגלי היהודים שנחשבו מתחרים מסוכנים, הפכו בעלי ברית מסורתיים של הכמורה המקומית במאבקה ביהודים. ככל שהחריפה התחרות הכלכלית בין היהודים לבין העירונים וככל שגדלה השפעת הכנסייה הקתולית, שבה ביקשו המלכים להיעזר במאבקם באצולה, במסגרת המאמץ לאחד וללכד את ממלכת פולין, כן צומצמו זכויות היהודים וגבר הלחץ עליהם.

מעמדם השברירי של היהודים הופגן בימי המלכים היאגילונים (שושלת Jagello) של פולין וליטא, במחצית השנייה של המאה ה-15. מצד אחד, נטו המלכים להגן על זכויות היהודים וביטחונם. בייחוד בלט ביחסו ההוגן קזימיר היאגילוני (Kazimierz, 1447-1492); אך גם הוא נאלץ מדי פעם להיכנע לדרישות הכמורה. שני בניו שחילקו ביניהם את השליטה בפולין ובליטא, התקשו עוד יותר לעמוד בפני הלחץ הקתולי. ב-1495, בהשראת גירוש יהודי ספרד, יצא צו מטעם הנסיך אלכסנדר לגרש את כל יהודי ליטא, אף שצו זה לא שיקף את מדיניותו הכללית של הנסיך כלפי היהודים. גירוש יהודי ליטא גרם להגירת יהודים רבים אל חצי האי קרים, שתחת שלטון החאנים הטטריים. שם התפתח ישוב יהודי מגוון, חלקו יוצאי ספרד, שהגיעו לכאן מתורכיה, חלקם קראים, וחלקם אשכנזים שהגיעו מפולין ומליטא. היהודים בחצי האי קרים נהנו מחופש פעולה בחסות החאנים ושלטו בחלק ניכר מן המסחר בין קרים לפולין וליטא.

גם יהודי קרקוב (בירת פולין) ויהודי וארשה גורשו ב-1495. כבר ב-1485 אולצו יהודי קרקוב לוותר "מרצונם" על רוב זכויות הסחר והמלאכה שלהם. משירש אלכסנדר את כס המלוכה בפולין, לאחר מות אחיו, התיר את שיבת יהודי ליטא למקומותיהם וציווה להחזיר להם את רכושם המוחרם (1503). יהודי קרקוב ווארשה לא הורשו לחזור אלא לאחר זמן רב.

שנות שלטונו של זיגיסמונד ה-1 (1548-1506) היו שנים נוחות ליהודים. זיגיסמונד הרבה להסתייע בסוכני כספים יהודיים, שמהם שימשו כמוכסים הראשיים בממלכה וניהלו למעשה את אוצר הממלכה. זיגיסמונד ניסה למנות את המוכסים הראשיים שלו – אברהם בוהמוס בפולין ומיכל יוסיפוביץ בליטא – כראשי הקהילות היהודיות בשתי הארצות. ניסיון זה לא צלח.

ככל שהתחזק המעמד הבורגני בערים הראשיות של פולין, מעמד שבו ניכר היה חלקם של התושבים הגרמנים, כן החריפה התחרות הכלכלית עם התושבים היהודיים והתגברו הקולות להגבלת פעילותם ואף מציאותם של היהודים בערים. אף שב-1515 הבטיח המלך תנאי סחר שווים ליהודים בכל רחבי הממלכה, הוא נאלץ מדי פעם להיכנע לדרישות העירונים להגביל את פעילות הסוחרים היהודים ואת חופש התנועה שלהם, בעיקר בערים לבוב, פוזנה וקרקוב. ב-1530 פרסם המלך צו האוסר על שימוש באלימות במריבות בין נוצרים ויהודים בערים. עיקר ההגנה על היהודים באה מן המלך ומן האצילים הגדולים, בעוד שהאצולה הנמוכה הצטרפה אל העירונים ואל הכמורה, בדרישה לצמצם את פעילותם והשפעתם של היהודים בממלכה.