דצמ 222014
 

גירוש יהודי ספרד, היהדות העשירה והמפותחת, שמנתה במאה ה-15 כמעט מחצית מן המספר הכולל של היהודים בעולם, הוא האירוע הדרמטי והטראומטי הפותח את פרקי ההיסטוריה היהודית בעת החדשה. לאמתו של דבר, יהדות ספרד כבר היתה שרויה בשקיעה ובנסיגה מזה מאה שנה לפחות, במקביל לנסיגת האחיזה המוסלמית בחצי האי האיברי. בגל הפרעות שהציף את ערי קסטיליה וארגון בשנת 1391 נטבחו אלפי יהודים, ועשרות אלפים, בכלל זה קהילות שלמות, המירו את דתם מאונס. מדיניות הדיכוי כלפי היהודים וההידרדרות במצבם נמשכה בעצם עד לגירוש הסופי בשנת 1492. הגל האנטי-יהודי, שתחילתו בגירוש יהודי אנגליה בשלהי המאה ה-13, המשכו בגירוש יהודי צרפת בשלהי המאה ה-14 ושיאו בגירוש יהודי ספרד בשלהי המאה ה-15, לא התגברות הנצרות (הכנסייה הקתולית עצמה היתה שרויה בשקיעה ובמלחמת מאסף נואשת לשימור כוחה והשפעתה) היא שחוללה אותו, כי אם עליית הממלכות הריכוזיות – אנגליה, צרפת ועכשיו ספרד – שהקו המנחה את מדיניות הפנים שלהן היה איחוד, גיבוש וליכוד הממלכה, תוך דיכוי מוחלט של הכיתות, הסיעות והפלגים בתוכה. שיתוף הפעולה בין הממלכות המערביות העולות לבין הכנסייה הקתולית השוקעת היה קטלני מבחינת הקיבוצים היהודיים בתוכן. תחת סיסמת המדינה הנוצרית הוגבר הלחץ על היהודים כגורם החותר תחת אשיות הממלכה ויש לסלק אותו למען אחדותה וליכודה. בספרד קיבל התהליך הזה חריפות רבה, במאה השנים שקדמו לגירוש הסופי, בשל היווצרות הבעיה המיוחדת של עשרות אלפי האנוסים, "הנוצרים החדשים", שהקשרים בינם לבין הקהילה היהודית לא נותקו ובאמצעותם יכול חלק ניכר מקרב האנוסים להמשיך ולקיים את יהדותו במחתרת. הקריאה לגירוש היהודים קיבלה משנה תוקף, לא רק בטענה בדבר השפעתם הנמשכת של היהודים על "הנוצרים החדשים", אלא עוד יותר מזה בטענה כי באמצעות האנוסים מחלחלת השפעתם של היהודים אל שכבות החברה הנוצרית בכללותה.

חיסולה המהיר וההחלטי של יהדות ספרד, יהדות בת מאות שנים, שזכתה לשגשוג ולפריחה שלא היו דוגמתם בתולדות עם ישראל בגולה, עשה רושם מהמם ומדכא מאין כמוהו על היהודים באשר הם. חותמו הכבד הוטבע בזיכרון היהודי הכללי כמעט כמו חורבן הבית השני; ברטרוספקטיבה היסטורית הוא נשא בחובו איום מסוג חדש לגמרי: היעילות והאפקטיביות שבה יכולה המדינה הריכוזית לעקור ולסלק את הנוכחות היהודית מתוכה בן לילה. גירוש ספרד היה על כן אירוע מכונן בהיסטוריה היהודית ידועת הסבל, לא רק בשל היקפו ותוצאותיו, כי אם גם בשל המרכיבים המודרניים שחברו בעיצובו. מרכיבים כאלה אנו מוצאים גם בצורות התגובה היהודית, בהן אנו מוצאים, בצד גילויי התסיסה המשיחית, גם דפוסי פעולה מדיניים ברורים, המנסים להסתייע בהיערכויות החדשות באירופה ולנצל את העימות הגדול בין אירופה הנוצרית לבין האימפריה העותמנית.

גילוי אמריקה בשנת 1492 – בלי ספק אירוע מכונן בהיסטוריה האנושית הכללית – יוצר נקודת השקה מעניינת בין ההיסטוריה היהודית להיסטוריה הכללית, מבחינת השאלה מהי נקודת הזמן שבה ראוי להתחיל את תולדות הזמנים החדשים אצלנו ואצל העמים.