דצמ 302014
 

סימני התפוררותו של השלטון המרכזי העותמני במאה ה-17 ניכרו גם בארץ-ישראל. הארץ נכללה בפרובינציה הסורית והתחלקה בין הוילאייה (מחוז) של דמשק לבין הוילאייה של צידון. מאבקי הכוח של המושלים המקומיים ומאמציהם להתנתק מן השלטון המרכזי השפיעו על מצב הביטחון ועל תנאי התפתחותו של הישוב היהודי בארץ. במאה ה-17 נמשך תהליך שקיעתה של צפת וירושלים תופסת מקום ראשון בריכוז היהודים בה. בתחילת המאה מונה הקהילה היהודית בה כ-2,000 נפש, שרבים מהם עברו אליה מצפת. אך מספרים אלה החלו להידלדל בשנות העשרים של המאה, מחמת משטר העריצות שהנהיג בה מוחמד אבן פרוח', ממלוכי-צ'רקסי, שמונה כפחה של ירושלים. עד לסוף המאה ירד מספר היהודים בירושלים לכ-1,000 נפש. בצפת ובחברון נתקיימו קהילות קטנות בלבד. טבריה נחרבה ושממה מאנשים באמצע המאה, בעטיין של מלחמות השליטים המקומיים. כמה מאות יהודים היו מפוזרים בין הכפרים והעיירות, בעיקר בגליל.

יהודי הארץ, בדומה לכל הקהילות היהודיות במזרח התיכון העותמני, התחלקו בין שלוש קבוצות: מוסתערבים, ספרדים ואשכנזים. המחיצה בין המוסתערבים לספרדים כבר נהרסה ונמחקה; הספרדים הם שהפכו היסוד הדומיננטי בקהילה היהודית.

הישוב היהודי בארץ, בעיקר הקהילה היהודית בירושלים, נשענה במידה רבה על תרומות שנאספו בקרב הקהילות היהודיות באירופה וברחבי האימפריה העותמנית. תרומות אלה נאספו בידי שד"רים (שליחי דרבנן) שיצאו מידי שנה בשנה בשליחות הקהילות היהודיות הדלות בארץ-ישראל. שליח כזה היה גם שבתאי צבי, שנשלח ב-1663 למצרים לאסוף כספים ליהודי ירושלים, אף שהוא עצמו הגיע לירושלים זה לא מכבר, מאיזמיר.