דצמ 302014
 

במאה ה-18 ניכרים סימנים של שינוי לטובה במעמד היהודים בארצות מרכז אירופה ומערבה, על רקע התחזקות מוסדות המדינה הריכוזית המודרנית. על הפרק עולה שאלת נתינותם ומעמדם האזרחי של היהודים; אף כי במדינות כמו צרפת, פרוסיה והקיסרות האוסטרית עושים השלטונות כל מאמץ להגביל את מספרי היהודים בארצותיהם או לעצור בעד גידולם הטבעי. עם זאת, המדינה הריכוזית נוטה להסדיר את שאלת היהודים היושבים בשטחה. התוצאה המיידית היא התערבות גוברת של המדינה בענייני הקהילה היהודית, תוך הפקעת הסמכויות האוטונומיות (בראש וראשונה סמכויות השיפוט של הרבנים) שהיו שמורות לקהילות היהודיות. ההנחה הרווחת בחוגי השלטון וגם בקרב החוגים המשכילים והליברליים בארצות מרכז-אירופה ומערבה היא, שתנאי מוקדם להשוואת מעמדם של היהודים בממלכה הוא תיקון היהודים עצמם, שאורחות חייהם וסגירותם אינם מאפשרים שילובם בחיי הממלכה.

כתוצאה מתהליך חלוקתה של פולין בין רוסיה, אוסטריה ופרוסיה, נאלצות מדינות אלה, בעל כורחן, לקלוט מספר רב של יהודים, שעד כה נמנעה או הוגבלה כניסתם. כך נוצר תחום המושב היהודי ברוסיה, כפועל יוצא מסיפוח שטחי אוקראינה ורוסיה הלבנה לממלכה הרוסית.

בפולין שלפני החלוקה התדרדר מצב היהודים במהירות, במקביל לתהליך שקיעתה של הממלכה. פעילותו של "ועד ארבע ארצות" מופסקת בהוראת הממשלה (1764). הכנסייה הקתולית מגבירה את  לחצה על היהודים, בעיקר ביזמת המסדר הישועי הפעיל בארץ זו. מתרבות ההתקפות על היהודים; גל של עלילות דם מחריד את יהדות פולין וזו פונה אל הכס הקדוש בבקשה שיתערב ויעצור את הגל.

מסתמן הבדל ברור בין מגמות ההתפתחות בקרב יהדות מזרח-אירופה ובקרב יהדות המערב. בעוד יהדות המערב מושפעת עמוקות מתנועת ההשכלה הכללית, בייחוד בפרוסיה ובמדינות הגרמניות האחרות; יהדות מזרח-אירופה, בייחוד יהדות פולין, שקועה בקרב מאסף עם שרידי השבתאות ועם התנועה הפרנקיסטית, שהחליפה את התנועה השבתאית. במחוזותיה הדרומיים של פולין, מקום שם נפוצה השבתאות בשעתה, צומחת תנועה חדשה, החסידות, המתפשטת במהירות בכל רחבי הארץ ומציתה התלהבות דתית מחודשת בקרב ההמונים היהודים, בעיקר יהודי השדה, המתגוררים בכפרים ובעיירות. החסידות מעוררת עליה מיד חשד ומושכת התנגדות עזה מקרב חוגי הרבנות הלמדנית, בעיקר באזורי הצפון ובליטא. הפולמוס בין חסידים ומתנגדים מתגלגל בסכסוך של ממש המפצל את יהדות פולין לשני מחנות. רק מול איום ההשכלה נוטים החסידים והמתנגדים להתייצב כמחנה אורתודוכסי אחד.

התחלות תנועת ההשכלה הן בגרמניה, ובעיקר בפרוסיה. המשפחות העשירות של "יהודי החסות" הן החממות הראשונות של ההשכלה היהודית. תלמידי ישיבות מבריקים מפולין נמשכים אל האור היוצא מברלין. הם מסתופפים בבתי היהודים העשירים ומשמשים שם כמורים פרטיים לילדיהם. כך מתרבה ומתרחב מעגל המשכילים היהודים בגרמניה. במעגל זה מזדקרת דמותו המעניינת והמורכבת של משה מנדלסון, "אבי ההשכלה", שקנה לו מכרים ומוקירים גם בחוגי האינטלקטואלים הגרמנים בברלין. מגמתה המקורית של תנועת ההשכלה היתה השכלה בעברית, ועם זאת לקרב את הציבור היהודי אל מכמני התרבות הגרמנית ושפתה.

הרחק משם, בארץ-ישראל, מסתמנת מגמה של גידול במספרי היישוב היהודי, למרות הקשיים והחובות הכבדים שבהם הסתבכו בעיקר היהודים האשכנזים בירושלים. לגידול זה תורמת לא מעט עלייתם של רבנים בעלי שם הגוררים אחריהם שובל של חסידים ונאמנים. ברוב המקרים אלה הם רבנים המחפשים להם מקלט מן ההמולה והמריבה העזה בין שבתאים ורודפיהם, בין חסידים ומתנגדים. בולטת עליית החסידים הגדולה ב-1777, המהווה תמרור דרך בהתפתחות הישוב היהודי בארץ. יהודי קושטא רואים עצמם אחראיים לגורל הישוב היהודי בארץ-ישראל; בעקבות משבר הקהילה היהודית האשכנזית בירושלים הם יוזמים הקמת "ועד פקידי ארץ-ישראל בקושטא", וגוף זה נוטל על עצמו לנהל את ענייני הישוב היהודי בארץ ואף לפקח על עליית היהודים לשם, כדי למנוע כניסת יהודים חסרי אמצעים. מן הארץ יוצאים עשרות שד"רים (שליחי דרבנן) אל תפוצות הגולה, כדי לגייס תרומות לאחזקת הישוב היהודי בארץ. פעילות השד"רים הענפה כרוכה במאבקי כוח בין הקהילות הקטנות בארץ-ישראל ואף בגילויי שחיתות. גם פעילות זו דורשת התערבות ופיקוח הדוק של "ועד פקידי ארץ-ישראל בקושטא".

בשל התערערות השלטון המרכזי באימפריה העותמנית, מתערער גם מצב היהודים ברחבי האימפריה. הגורמים המקומיים נוטים לראות ביהודי גורם מתחרה זר. ניכרת ירידה גדולה ברמתה הרוחנית של יהדות צפון-אפריקה, וביתר שאת יהדות מרוקו הגדולה. שקיעה רוחנית זו יש מייחסים להעדר בתי-דפוס בארצות האיסלם, העדר המקשה על הפצת חיבוריהם של חכמי התורה. ידיעת התורה נחלשת ומפלס הבורות עולה. מגמה זו מקבלת ביטוי בהתחזקותו ובתפוצתו הרבה של פולחן הקדושים והצדיקים בקרב הקהילות היהודיות במרוקו.

בפינה אחת של העולם, במושבות הבריטיות בצפון-אמריקה, הוסרה מן היהודים כל הגבלה אזרחית, עם פרסום חוק ההתאזרחות האחיד, שהוחל על מושבות הכתר באמריקה, בשנת 1740. תקדים הרה משמעות זה עתיד להתבסס ביתר שאת כתוצאה מן המהפכה האמריקנית. 2,000 היהודים היושבים במושבות התפצלו בין תומכי המהפכה ל"לויאליסטים"; אך הרוב תמך במהפכה, ובמסגרת הצבא המהפכני פעלה גם "פלוגה יהודית".