דצמ 312014
 

במאה ה-18 נעו מספרי הישוב היהודי בארץ בין 5,000 ל-8,000 נפש, מהם כמה מאות אשכנזים. טפטוף עלייה אשכנזית ממזרח-אירופה – של יחידים וקבוצות – נמשך לאורך כל התקופה. בתוכה ניכר היסוד החסידי, גם אם רוב העולים לא היו חסידים. נראה שהמניע לעליית החסידים היה כפול: גם הדחף המשיחי וגם הלחץ שהופעל על קהילות החסידים באזורים בהם השפעת ה"מתנגדים" היתה חזקה. רוב העולים האשכנזים התיישבו בגליל, בטבריה ובצפת. התפוררות הקהילה היהודית בירושלים הרתיעה את העולים האשכנזים מירושלים וסביבותיה. ועם זאת, בירושלים התרכז רוב הישוב היהודי, כ-3,000 נפש. בשלוש ערי הקודש האחרות נע מספר היהודים בין 1,500 ל-2,000 נפש. עשרות יהודים חיו גם בערים עכו, יפו, עזה ושכם. כמה מאות יהודים חיו בכפרי הגליל. אוכלוסי הארץ בתקופה זו נאמדו בין 150,000 ל300,000 נפש.

רוב היהודים בארץ התקיימו מתרומות. הנהנים העיקריים היו תלמידי החכמים, שמנו בין מאתים לשלוש מאות איש. הם היו פטורים מתשלומי המסים שהושתו על בני הקהילה (ובשל כך משכו עליהם טינה מצד המעמדות האחרים, שנשאו בעול המסים). תלמידי החכמים קיבלו הכנסה שנתית קבועה מן הישיבה שבה למדו. לישיבות היו מקורות ההכנסה הגדולים ביותר. מהכנסות קבועות שהגיעו מחוץ-לארץ נהנו גם בעלי-הבתים. הם נתמכו על ידי המשפחות והקהילות שמהן יצאו, והכנסתם זו הובטחה מראש, עוד בטרם עלייתם לארץ. על חלוקת הכספים היו ממונים "פקידי קושטא" שחילקו את הכסף על פי רשימות מפורטות. פקידים אלה השתדלו למנוע כניסת יהודים חסרי הכנסה. המעמד הנמוך היה של העניים שלא נהנו מהכנסה סדירה אלא נתמכו על ידי קופות הצדקה של הכוללים השונים.  בעלי ההכנסות הגבוהות ביותר היו הפקידים, ראשי הכוללים, ראשי הישיבות, השד"רים (שקיבלו רבע עד שליש מן התרומות שאספו בחו"ל).