דצמ 222014
 

במשך המאות ה-14 וה-15 שימשה איטליה כתובת מקלט ליהודים שגורשו מצרפת, גרמניה, אוסטריה ועכשיו גם יהודי ספרד. המדיניות המסורתית של הכס הקדוש כלפי היהודים היתה סובלנית בהשוואה לכל הגורמים האחרים באירופה של ימי הביניים. הערים האיטלקיות העצמאיות, בחלקה הצפוני של הארץ, מעוזיו של המעמד הבורגני החדש, שצמח מתוך הסדקים של המשטר הפיאודלי הישן, ראו ביהודים גורם מתחרה, שיש למנוע את התפשטותו. ביטחונם היחסי של היהודים, שחיו תחת חסות הכס הקדוש ברומא ובערים שהיו בשליטת האפיפיורות, היה תלוי כמובן בתהפוכות מעמדה של האפיפיורות; משהתערער זה, התערער גם מעמדם וביטחונם של היהודים. כזו היתה התקופה של "גלות אביניון" של האפיפיורים, בשנים 1378-1308 ובתקופת הפילוג בשנים 1417-1348, שבהם פוצלה האפיפיורות בין שנים ואף שלושה אפיפיורים יריבים.

איטליה שימשה תחנה ראשונה למגורשי ספרד וחלק ניכר מהם השתקעו ברחבי הארץ. בבת אחת הפכה איטליה מרכז יהודי חשוב. האפיפיורים של סוף המאה ה-15 ותחילת המאה ה-16, שיצאו מבית מדיצ'י, נקטו מדיניות סובלנית כלפי הפליטים היהודיים, ובכלל זה גם האנוסים שברחו באותן שנים מספרד ומפורטוגל. האפיפיור אלכסנדר ה-6 (1503-1492) התיר כניסתם של יהודים רבים לרומא ולא שעה לבקשתם של בני הקהילה היהודית הוותיקים, שחששו מפני הנחשול החדש, שמא יגביר את המתיחות בינם לבין האוכלוסיה הנוצרית, וכמובן גם חששו לתחרות כלכלית קשה מצד המהגרים החדשים. ב-1497  התערב אלכסנדר ה-6 לטובת יהודי פורטוגל וניסה למנוע את ההמרה מאונס של היהודים שם.

יורשו של אלכסנדר ה-6 היה יוליוס ה-2 (1513-1503), שהמשיך את מדיניות הסובלנות של האפיפיורים ההומניסטים, וביתר שאת. הקהילה היהודית ברומא גדלה ותפחה. היא היתה מפולגת בין המקומיים למהגרים ובין יוצאי הערים והמחוזות השונים, אם באיטליה ואם בספרד. אך רוב היהודים התרכזו בשכונת היהודים, מעבר לנהר הטיבר. דוברם של היהודים בחצר האפיפיור היה הרופא היהודי שמואל צרפתי, ששימש רופא אישי לאלכסנדר ה-6 וליוליוס ה-2.

האפיפיור ליאו ה-10 (1521-1513) נחשב הומניסט וליברלי עוד יותר מקודמיו. גם בימיו היה הדובר מטעם היהודים רופאו היהודי האישי, בונט דה לאטס (יעקב בן עמנואל). האפיפיור, שוחר המדעים, התיר הקמתו של בית דפוס עברי ברומא. אמנם בית דפוס זה נסגר תוך זמן קצר; אך האפיפיור אישר הקמתם של בתי דפוס עבריים בערים אחרות והתיר הדפסתו של התלמוד בוונציה.

ברפובליקות של ונציה וגנואה המדיניות כלפי הגולים היהודים היתה בלתי יציבה ונעה בין דחייה גמורה לבין רצון לנצל את היתרונות הכלכליים שהביאו עמם. אם היחס כלפי הגולים היהודים היה חיובי תחילה, הנה משהסתמן גל של פליטים אנוסים, שברחו מאימת האינקוויזיציה וביקשו לחזור ליהדותם, נאחזו הוונציאנים בהלה. ב-1497 יצא צו המחייב את האנוסים לצאת את תחומי הרפובליקה; אך בהעדר מכשיר אינקוויזיציוני, התקשו השלטונות לאתר את האנוסים או הנוצרים המדומים. מספרי היהודים בוונציה תפחו והמתיחות בינם לבין האוכלוסיה המקומית גאתה. בשנים 1515-1508 נלחמה ונציה וגבה אל הקיר עם צבאות הקיסרות הרומאית הקדושה ועם צרפת. לזמן מה אף היתה ונציה נתונה תחת כיבוש הקיסר הגרמני. בפרק זמן זה הואשמו היהודים בתמיכה בכובשים.