דצמ 312014
 

המהפכה הצרפתית, שצררה בכנפיה את ההכרזה על זכויות האדם ואת ייסוד המדינה האזרחית, מהווה נקודת ציון ומפנה דרמטי לא רק בתולדות העמים, כי אם גם בתולדות עם ישראל. הגל המהפכני לא נעצר בגבולות צרפת. מלחמות נפוליאון וכיבושיו הפיצו את עקרונות המהפכה והניחו אותם על ספם של המשטרים השמרניים ביותר באירופה. השאלה היהודית, שכבר תפסה מקום בולט בסדר יומן של הממשלות האירופיות במשך המאה השמונה-עשרה, קיבלה עתה חידוד נוסף: קודם היתה השאלה – האם ניתן לשלב את היהודים בחיי הממלכה הנוצרית? עכשיו השאלה היתה: האם ניתן למנוע מן היהודים את הזכויות המגיעות להם כבני-אדם? בוויכוח על זכויות היהודים עלתה הטענה המרכזית, שכבר נשמעה בדיונים הקודמים שניהלו הממשלות האירופיות: היהודים אינם דת כי אם אומה, והם אינם עשויים להתמזג בחברה האזרחית של אומה אחרת. שאלה זו לא הוכרעה לכאן או לכאן; וגם בקרב היהודים עצמם ניכרו ההיסוסים והלבטים אם יש לקבל בברכה את האמנציפציה המלאה, שיש בה כדי לפורר ולבטל את הקהילה היהודית הנבדלת. בצרפת ובארצות שנכנסו תחת השפעתה הכריע העיקרון הכללי. זה היה החידוש המהפכני שהביאה עמה המהפכה הצרפתית והוא היה עתיד לשנות את מצב היהודים בעולם כולו.

המשטרים האוטוריטריים במדינות מרכז ומזרח-אירופה, בקיסרות האוסטרו-הונגרית ובקיסרות הרוסית, מקום שם נמצאו הריכוזים היהודיים הגדולים, נמשכה המדיניות האמביוולנטית כלפי היהודים: מצד אחד, המאמץ להגביל את מספריהם, ומצד שני, המאמץ לתקן את היהודים ולהכשיר את הקרקע לשילובם בחיים המדיניים והאזרחיים. המגמה השלטת היתה להביא לביטול הזהות היהודית הנפרדת. לאמתו של דבר, זה היה הקו שהנחה גם את נפוליאון במדיניותו כלפי היהודים. דווקא על רקע היומרה להנהיג גישה נאורה במדיניות השליטים האבסולוטיים באירופה, בין במערב בין במזרח, בלטה לעין העובדה שליהודים דימוי שלילי ביותר, דימוי שניזון הן מעיסוקיהם של היהודים (מכירת יי"ש במזרח-אירופה והלוואה בריבית במרכז ובמערב אירופה) והן מהתבדלותם החברתית-דתית.

מרכזי הכובד של ההיסטוריה היהודית בתקופה זו מצויים מצד אחד בצרפת, בשל ההתפתחויות המהפכניות בה והשפעתן על גורל היהודים בעולם כולו, אף שמספרי היהודים בצרפת קטנים; ומצד שני, ברוסיה, שבה, לאחר חלוקת פולין השלישית, נמצא הריכוז היהודי הגדול ביותר.

חוגי המשכילים בציבור היהודי, בכל חלקי אירופה, קידמו בהתלהבות את הסיכוי למתן זכויות אזרח ליהודים. המדינה. הם היו מוכנים להרחיק לכת במימוש התיקונים שנדרשו מן היהודים כתנאי לשילובם בחיי הממלכה. לא כן החוגים האורתודוכסיים, שהפגינו התנגדות לכל יזמת האמנציפציה של היהודים, מחשש לפריצת הגדרות ולביטול הישות היהודית המסורתית. במזרח-אירופה ובמרכזה (רוסיה, פולין, אוסטרו-הונגריה ופרוסיה) נאחזו השלטונות בהסתייגויות האורתודוכסיות כדי לתרץ את השעיית מתן הזכויות ליהודים.

במרחב המוסלמי, מאפגניסטן ועד מרוקו, לא חלו שינויים משמעותיים במצבם של היהודים. אלה נשארו תלויים בגחמותיהם של השליטים המקומיים. מקום שהשלטון המרכזי היה יציב וחזק יותר, שם היה מעמדם של היהודים בטוח יותר. התערערות שלטונה של האימפריה העותמנית השפיע בדרך כלל לרעה על מצבם של היהודים. גם מן הבחינה הרוחנית היתה זו תקופה של סטגנציה ושקיעה. כל הזרמים והתנועות, שהסעירו והתסיסו את היורה היהודית באירופה, לא נגעו ביהודי המזרח ולא השאירו בהם רישום ניכר. כאן כאילו קפאו החיים היהודיים על עמדם. רק פלישתו של נפוליאון לאזור, ב-1799, זעזעה לרגע את הזירה והיתה בבחינת זיקוק אור ואות מבשר לבאות.

בארץ-ישראל מסתמנת מגמה של גידול בעליית יהודים לארץ, רובם חסידים מאירופה, וגידול מתון במספרי הישוב היהודי בארץ. במידה מסוימת ניתן לראות בהן התחלות של ישוב יהודי חדש בארץ, אף כי לא במונחים המוכרים לנו מימי התחלות המפעל הציוני בארץ.

בחצי הכדור המערבי, הרחק מן העולם הישן, תהליך האמנציפציה של היהודים מתנהל באורח כמעט טבעי. החוקה האמריקנית, ברמה הפדרלית, מעניקה ליהודים שוויון זכויות מלא. במדינות הברית השונות עדיין צריכים היהודים להיאבק על מימוש זכויותיהם, בצד הקתולים. ארצות-הברית היא הראשונה להגשים את המהפך השלם במצבם ומעמדם החוקי של היהודים. בסביבה החופשית של אמריקה לובשים החיים הקהילתיים של היהודים צורה שונה מזו המוכרת בכל קיבוצי היהודים בעולם. זו קהילה וולונטרית, שלא כל היהודים נוטלים בה חלק. הארגון הדתי הקהילתי הוא רודימנטרי. בהעדר רבנים, חזנים ואחרים משמשים כמנהיגים דתיים של הקהילה.