דצמ 312014
 

באיטליה המפוצלת לעשר מדינות, בינוניות וקטנות, נאמד מספר היהודים בכ-30,000 נפש. הקהילות היהודיות הגדולות היו ליבורנו (למעלה מ-4,000), רומא (שם הידלדלה הקהילה עד לכדי 3,000), ונציה (גם כאן הידלדלה האוכלוסיה היהודית עד לכ-1,500), מנטואה (קרוב ל-2,000), טרייסט (כ-1,500), מודנה (למעלה מ-1,200), פירנצה (קרוב ל-1,000).

אירועי המהפכה בצרפת גרמו לאי-שקט גובר בקרב חוגי השלטון וחוגי הכנסייה הקתולית במדינות איטליה. ניכרה עלייה בהסתה נגד היהודים ואף בגילויי ההתנכלות להם; אך בדרך כלל סיפקו השלטונות והכנסייה הגנה פיסית על היהודים. שינוי מהפכני במצב היהודים בא עם כניסת הגייסות הצרפתיים לשטחי איטליה. מקום שנכבש על ידי הצרפתים מיד הוכרז בו שיווי הזכויות גם ליהודים. שינוי זה ניכר מיד בשטח בדמות ניתוץ חומות הגטו בערים הגדולות והסרת כל סימני הלבוש המייחדים את היהודים. תופעה אחרת שבלטה לעין היתה השתתפותם של רבים מקרב האוכלוסייה הנוצרית בשמחת היהודים ובהסתערות על סמלי הדיכוי והאפליה מהם סבלו היהודים. יחסי יהודים ונוצרים באיטליה נשאו תמיד אופי נינוח יותר מאשר בארצות אירופה האחרות, לא בלי קשר לאחיזה האפיפיורית החזקה באיטליה.

גילויי האחווה עם היהודים הגיעו לשיא בוונציה. שם היתה תנועה מהפכנית ניכרת עוד לפני הכיבוש הצרפתי. בין הצעירים המהפכנים בממלכת ונציה בלטה דמותו של ד"ר מיכאל סאלום מפדואה, אשר נאסר ב-1793 על פעילותו המהפכנית. משהשתלטו הצרפתים על פדואה (אפריל 1797) נבחר ד"ר סאלום למועצת העיר. גם במועצת העיר של ונציה שימשו שלושה יהודים. הממשלה החדשה פקדה על הריסת חומות הגטו ויום הריסת החומות בוונציה הוכרז יום חג (7 ביולי 1797). הרחוב הראשי של הגטו נקרא "רחוב ההתאחדות".

תורה של רומא הגיע רק בפברואר 1798. עם כניסת הצרפתים לעיר הוכרזה הרפובליקה של רומא ובתוך זמן קצר הוכרזה האמנציפציה ליהודים. במרס 1799 השתלטו הצרפתים על כל דוכסות טוסקנה ואף היא הוכרזה רפובליקה. בקהילה היהודית הגדולה בליבורנו המשיכו הפרנסים הספרדים להחזיק ברסן השלטון בקהילה ולמנוע שינויים מפליגים, בדומה למה שהתרחש בקהילה היהודית באמסטרדם.