דצמ 312014
 

ב-1783 נסתיימה מלחמת העצמאות האמריקנית. ב-1787 אושרה החוקה האמריקנית. ב-1791 אושרו עשרת התיקונים הראשונים לחוקה, שהראשון שבהם קובע את חופש הפולחן הדתי המוחלט בארצות-הברית. בכך ניתנה הגושפנקה הסופית לשיווי זכויותיהם של היהודים בארצות-הברית. זו היתה המדינה הראשונה בעת החדשה שקבעה את שוויון זכויותיהם של היהודים. המהלך כולו התנהל בצורה חלקה יחסית  ולא היה מלווה בוויכוחים הלוהטים על מידת התאמתם של היהודים לחיי אזרחות מלאה, ויכוחים שאפיינו את תהליך האמנציפציה של יהודי אירופה.

במדינות שהרכיבו את ארצות-הברית לא נקבעה מדיניות אחידה בשאלת היהודים. היו מדינות, כמו ניו-יורק ווירג'יניה, שבהן בוטלו כל האפליות על בסיס הדת, קודם לאישור החוקה האמריקנית. והיו מדינות, כמו פנסילבניה ומרילנד, שהתמהמהו בביטול כל האפליות הנהוגות כלפי היהודים. בשמונה מתוך שלוש-עשרה המדינות התעכב שיווי הזכויות החוקתי של היהודים ושל הקתולים במשך שנים ואף עשרות שנים. עצומות יהודיות שהופנו אל המחוקקים המקומיים נקטו לשון זהירה, המזכירה את לשון הפניות היהודיות במדינות אירופה: הם אינם להוטים לפתוח את הדרך למשרות פוליטיות בשביל היהודים, אך הם חוששים כי ההגבלה בחוקת המדינה תטיל כתם על כלל היהודים ועל דתם. והם מזכירים גם את השירות שהגישו היהודים למהפכה האמריקנית ביחד עם כל האזרחים, שירות המזכה אותם בזכויות דומות לאלה של כל האזרחים. במרילנד זכו היהודים בשיווון זכויות מלא רק ב-1824; במסצ'וסטס – רק ב-1833; בצפון-קרולינה – רק ב-1868. בדרך כלל ההגבלות על בסיס דתי חלו גם על הקתולים והקוויקרים, או גם על דאיסטים ואתאיסטים. ברוב המקרים לא התקיימה האפליה למעשה ויהודים נבחרו לשמש בתפקידים ציבוריים, אפילו כחברים בבתי-המשפט ובבתי-המחוקקים.