דצמ 312014
 

התקופה שבאה לאחר מלחמות נפוליאון וניצחון הקואליציה האירופית של המעצמות השמרניות – רוסיה, פרוסיה, אוסטריה ובריטניה – תוארה בדרך כלל כתקופה של ריאקציה ורסטורציה: השבת עטרה לישנה, ניסיונן של המעצמות המנצחות להחזיר את הגלגל אחורנית ולהבטיח את המשך קיומו של הסדר הישן באירופה. לאמתו של דבר היא עמדה בסימן המאמץ לייצב את המערכת האירופית ולמנוע איום מחודש על השלום האירופי (מצד צרפת). מבחינות רבות קונגרס וינה (ספטמבר 1814 – יוני 1815) אפשר לראותו כאבן-הפינה הראשונה במבנה שבימינו הוא מזוהה עם האו"מ.

הצד השני של המטבע הוא שכל המשטרים השמרניים לא זו בלבד שלא חזרו להיות מה שהיו, אלא גם השתדלו, כל אחד בדרכו, להפיק לקח מן הזעזוע שעברו במלחמות נפוליאון ולחולל רפורמות, מתונות וזהירות אמנם, שימנעו התפרצות מחודשת של הרוח המהפכנית ויביאו במידת מה לתיקון עיוותים ישנים, ששוב לא ניתן היה לשמר אותם.

קו זה ניכר בייחוד במדיניות כלפי היהודים. למרות הלחצים שהופעלו מצד היסודות הבורגניים והדתיים להחזיר את ההגבלות על היהודים אל מה שהיו לפני חידושי נפוליאון, למרות המגמה הברורה שניכרה במדיניות השלטונות לעצור בעד התפשטותם וגידולם של היהודים ואת המשך תהליך השוואת זכויותיהם האזרחיות והמדיניות, נקטו המשטרים השמרנים של פרוסיה, אוסטריה ואף רוסיה קו של שמירת הסטטוס-קוו החוקי של היהודים, בכלל זה רוב הזכויות שהשיגו היהודים בתקופת נפוליאון (זכויות שהוגבלו או עוכבו ב"פקודה המחפירה" של נפוליאון). לעומת זאת מנעו השלטונות התקדמות נוספת בתהליך השוואת זכויותיהם של היהודים, בטענה כי אלה אינם יכולים להשתלב באופן מלא במדינה הנוצרית. על רקע זה בלטה לעין העובדה שהיהודים – בעיקר במרכז אירופה – מעזים לתבוע באופן גלוי, באמצעות פרסומים ועצומות, את השוואת זכויותיהם. פניות אלה אמנם לא נשאו פרי לפי שעה; אך גם הן העידו על התמורות ברוח הזמן.

העיכוב בתהליך השוואת מעמדם של היהודים בארצות מרכז אירופה הגביר את תופעת המרת הדת בקרב השכבה המשכילה של יהודי גרמניה. לא מעטים מקרב טובי הכוחות האינטלקטואלים הצעירים, השואפים למימוש האפשרויות שקרצו להם מנגד, בתרבות ובחברה הגרמנית, עשו את הצעד המכריע הנוסף והמירו את דתם.

ההתפתחויות המשמעותיות ביותר בפרק היסטורי זה התחוללו בגרמניה. היא היתה עריסת תנועת ההשכלה היהודית וכאן התפתח המאמץ העיקרי להגדרה יהודית מחודשת בתנאי עולם של השכלה ואמנציפציה. אחד הפירות החשובים ביותר של המאמץ הזה היה הנחת היסוד ל"חכמת ישראל" – העיסוק האינטלקטואלי והמדעי בנושאי היהדות – שעליו התרומם המבנה הגדול של "מדעי היהדות" בזמננו, בחינת תחליף חילוני לעיסוק בתורה. מפעל זה נשא אופי אפולוגטי מובהק, כיוון שנועד גם להוכיח לחברה הנוצרית האירופית כי היהדות נשאה עמה תרומה בת-ערך לתרבות האנושית. הזרמים החדשים העיקריים של היהדות המודרנית הופיעו כאן – רפורמה, ניאו-אורתודוכסיה, והזרם הקונסרבטיבי. גרמניה סיפקה את זירת ההתמודדות הראשונה בין האורתודוכסיה לבין הרפורמה, התמודדות שנסתיימה ללא הכרעה, בין השאר בשל נטיית השלטונות לצדד דווקא באורתודוכסיה ולמנוע שינויים ותיקונים ביהדות, שיאפשרו ליהודים להמשיך את קיומם הנפרד גם בתנאי עולם מודרני בלא להיזקק להמרת הדת.

ואילו ברוסיה הצארית תפסה השאלה היהודית מקום מרכזי בסדר היום השלטוני והציבורי. מאז חלוקת פולין סופחו לרוסיה מאות אלפי יהודים והיא הפכה למקום הריכוז הגדול ביותר של היהודים. הצאר ניקולאי הראשון נטל על עצמו לפתור את הבעיה היהודית, אם על דרך ה"רוסיפיקציה" של היהודים אם על דרך דחיקתם מחוץ לגבולות הממלכה. היהודים הוכרו כיסוד אנטי-נוצרי, מזיק, המשחית ומנצל את האוכלוסיה הכפרית התמימה, ויש לנקוט בכל אמצעי כדי לשנות את היהודים, לנתק אותם מן התלמוד המעוות את אופיים, ולהפוך אותו ליסוד מועיל. מדיניות הלחץ על היהודים התנהלה בשני אפיקים: הטלת גיוס חובה לצבא על הקהילות היהודיות, תוך הרחבת גיל הגיוס והחלתו על ילדים. נפתחה תקופה שחורה ומבישה בתולדות היהודים. השכבות החלשות בקהילות הופקרו והוקרבו. הלשנות וחטיפות היו לתופעה קבועה בחיי הקהילות היהודיות ואף קיבלו הכשר הן מצד השלטונות והן מצד ההנהגות היהודיות בקהילות. משטר טרור פנימי זה נמשך עשרות שנים. באפיק מקביל ניסו השלטונות לכפות על היהודים חינוך ממלכתי, שיכשיר דור חדש של יהודים שיהיו מסוגלים להשתלב בחברה הרוסית. ניסיון זה, אף שהיה עטוף בכוונות טובות, נידון לכישלון. מדיניות הלחץ לא נשאה פרי ורק הידקה וחיזקה את שורות המחנה האורתודוכסי, ששלט בכיפה בתחום המושב היהודי, למגינת לבם ותסכולם של החוגים המשכילים, שהיוו רק מיעוט בקרב היהדות הרוסית.

ההתרחשויות באימפריה העותמנית זוכות לתשומת לב עולמית, הן על רקע חדירתן והשפעתן הגוברת של המעצמות האירופיות והן על רקע התמורות המפליגות המתחוללות בו. מצד אחד, תהליך שחרורם של העמים הבלקניים מן העול התורכי, תהליך המבשר את התסיסה הלאומית באירופה ועליית הגורם הלאומי בעיצוב המפה האירופית; מצד שני, שקיעת השלטון המרכזי באימפריה העותמנית ועליית כוחות פנימיים – כמו מוחמד עלי במצרים – המאיימים לכבוש את המלכה בבית. רק התערבותן של המעצמות האירופיות – בעיקר בריטניה הגדולה – מנעה את התפוררותה וקריסתה המוקדמת של האימפריה העותמנית. בד בבד נאלצו השליטים העותמנים להנהיג רפורמות מרחיקות לכת, שהעניקו למיעוטים הלא-מוסלמיים זכויות פוליטיות. ואילו התושבים ששמרו על נתינותם האירופית נהנו מחסינות משפטית מלאה.

בתנאים אלה השתפרו תנאי הקיום של הישוב היהודי בארץ והסתמנה תנועת הגירה מוגברת של יהודים מצפון אפריקה וממזרח אירופה. העדה האשכנזית תפחה וגדלה, אף כי היתה מפולגת בין חסידים ופרושים, ובין יוצאי ארצות המוצא שלה. משטר החלוקה שהתפתח והתייעל בשנים אלה, עודד מחד גיסא את הפילוגים הפנימיים, אך מאידך גיסא יצר תשתית כלכלית וארגונית מוצקה למדי לגידול והתרחבות הישוב היהודי – בייחוד זה האשכנזי – בארץ-ישראל ובייחוד בירושלים. מעצמה כמו בריטניה מגלה עניין מיוחד בגורל הישוב היהודי בארץ, והקונסולים הבריטים מצטווים להשגיח על שלומם של היהודים בארץ הקודש.

האירוע הבולט ביותר בתקופה זו הוא עלילת הדם בדמשק (1840). הוא ממקד אליו את תשומת לב הקהילות היהודיות בארצות המערב – בייחוד באנגליה ובצרפת – וחושף לראשונה את יכולת ההתערבות וההשפעה של התפוצות היהודיות באותן ארצות מערב, בהן זכו היהודים בחירויות אזרח ואף בזכות השתתפות בחיים הפוליטיים.