דצמ 312014
 

מספר היהודים בקיסרות האוסטרית נאמד בכ-700,000  נפש, חלקם הגדול בגליציה (למעלה מ-280,000) ובהונגריה (למעלה מ-260,000). התקנות ביחס ליהודים השתנו בהתאם לאזורי  השליטה ההיסטוריים של בית האבסבורג – השטחים הגרמנים, הסלביים, ההונגריים, ולאחר הניצחון על נפוליאון נוספו לאוסטריה גם מחוזות איטלקיים. הקו המוצהר של השלטון היה שיש לקיים את הסטטוס-קוו החוקי ביחס ליהודים. אך אין לעודד את ריבויים והתפשטותם. יש לפעול לתיקון קלקלותיהם של היהודים כדי לסגל אותם אל דפוסי החיים של כלל הציבור. כך, למשל, בבוקובינה שסופחה לגליציה ב-1786, נהנו היהודים (שמנו ב-1830 קרוב ל-8,000 נפש, בתוך אוכלוסיה של כ-350,000 נפש) מזכויות מיוחדות – פטור מן השירות הצבאי ופטור מן המסים המיוחדים על צריכת הבשר הכשר והנרות – בהשוואה לכלל יהודי גליציה.

ישיבת יהודים בעיר הבירה, וינה, היתה אסורה; אך כמה משפחות של יהודי חצר ישבו בעיר במעמד של "נסבלים" ובבתיהם מצאו חסות כמה עשרות יהודים, ששימשו כמשרתים, מחנכים, טבחים, רואי-חשבון. הקהילה היהודית בווינה מנתה קרוב למאתים נפש. גדול מזה היה מספר היהודים שהותרה שהותם בווינה לתקופה מוגבלת לרגל עסקיהם; אך הם הפכו ישיבת ארעי זו לישיבת קבע, בכל מיני תכסיסים ודרכי הערמה. רק יהודים נתיני תורכיה היו רשאים להתגורר בעיר, בהתאם להסכם היסטורי בין הקיסרות האוסטרית לסולטנות העותמנית. השלטון העותמני העניק לנתיניו הגנה מלאה, בכלל זה היהודים, והממשל האוסטרי, מצדו, הקפיד על קיום ההסכם כדי לא להתגרות בתורכים. לשכת-יהודים מיוחדת היתה ממונה על הפיקוח על ישיבת היהודים בווינה וזו היתה מצוידת בסמכויות נרחבות כדי לאתר יהודים בלתי-לגליים ואף לשפוט ולגרש אותם.