דצמ 312014
 

מפלת נפוליאון והחזרת המשטר הישן הביאה לביטול שיווי הזכויות של היהודים ואף לגל של התקפות ואיומים על היהודים, בייחוד ברומא. רק שיבת האפיפיור פיוס ה-7 אל העיר מגלותו בצרפת בלמה במידת מה את הגל הזה. היהודים, שתחת המשטר הנפוליאוני נהנו מחופש תנועה ומגורים, אולצו לשוב אל הגטו. הסוחרים היהודיים הגדולים אולצו לחסל את עסקיהם במרכז העיר.

יורשו של פיוס ה-7, ליאו ה- 12 (1829-1823), החמיר את היחס ליהודים. בהוראתו שוב נסגרו שערי הגטו בלילות. נאסר על היהודים להחזיק במשרתים ומשרתות נוצריים. חודשה "דרשת הכפייה", לפיה חייבים היהודים, חמש פעמים בשנה, להתכנס בכנסיית סן-אנג'לו הסמוכה לגטו ולשמוע הטפה נוצרית. היהודים לא הורשו לנוע ברחבי מדינת הכנסייה ללא רישיון מיוחד. נאסר על היהודים להחזיק בנכסים קרקעיים מחוץ לגטו.

הגבלות דומות הוטלו על הקהילות היהודיות שבתחום שלטונה של ממלכת פיימונט (סרדיניה), תחת שלטונו של ויטוריו-עמנואל ה-2. בייחוד קשות היו ההגבלות על חופש הלימודים והעיסוק של היהודים. נאסר עליהם לעסוק ברפואה ובעריכת-דין, ונשללה מהם זכות השירות בצבא.

רק בדוכסות טוסקנה, עם הקהילות היהודיות הגדולות בליבורנו, פירנצה ופיזה, היה מצבם של היהודים נוח יחסית. זכויות היהודים נשמרו בדרך כלל, אף כי נמנע מהם לשמש במשרות ציבוריות. הם לא הוחזרו אל הגטו ולא הוגבל חופש העיסוק שלהם. רק עריכת-דין נאסרה עליהם.

בממלכת נאפולי ישבו כ-2,000 יהודים. הם נאחזו כאן בתקופת שלטון נפוליאון (קודם לכן נאסר על היהודים לשבת בממשלה). הם לא גורשו, אך נמנע מהם להתארגן במתכונת קהילתית.