דצמ 312014
 

מספר היהודים ברחבי האימפריה העותמנית, לקראת אמצע המאה ה-19, נאמד בכ-150,000 נפש, מחציתם בבלקנים. כלל אוכלוסי האימפריה נאמדו בכ-35,000,000 נפש. בקושטא חיו כ-40,000 יהודים. באיזמיר חיה הקהילה השנייה בחשיבותה בתורכיה, ובה כ-15,000 יהודים, חלקם יהודים שהיגרו לכאן מחמת המרד היווני ומלחמות הבלקן. באדריאנופול (אדירני) חיו כ-6,000 יהודים. בסלוניקי חיו ככל הנראה למעלה מ-20,000 יהודים.

לזעזועים שפקדו את האימפריה העותמנית במחצית הראשונה של המאה ה-19 היתה השלכה חזקה על חיי היהודים בתחומי האימפריה. המרד היווני, שפרץ ב-1821 והביא בסופו של דבר לשחרורה של יוון מעול התורכים (1832), גבה מס דמים גם מן היהודים. רציחתו של הפטריארך היווני בקונסטנטינופול, בידי חיילי הסולטן (יניצ'ארים) שפרצו לכנסייה היוונית המרכזית בעיר הבירה (1821), גררה האשמות נגד היהודים כאילו השתתפו גם הם במעשה נפשע זה. במוריאה, מוקד המרד היווני, פרצו פרעות קשות כנגד היהודים ואלפי יהודים (המספרים נאמדו בכ-5,000) נטבחו. שרידי היהודים בפלופונס ברחו לאי קורפו. היהודים, ששמרו בדרך כלל אמונים לשלטון העותמני, שבחסותו חיו מאות שנים, החלו סובלים עתה מרדיפת האוכלוסיה היוונית, שהשתחררה מעול התורכים.

אירוע טראומטי שני, שהחריד את כל העולם היהודי, היתה עלילת הדם בדמשק בשנת 1840. בשנים 1840-1831 התנהל המאבק בין הפחה של מצרים, מוחמד-עלי, לבין השער העליון. מוחמד עלי ובנו איברהים פחה השתלטו על ארץ-ישראל ועל סוריה. רק התערבות המעצמות הגדולות בלמה את התקדמות צבאו של איברהים פחה לעבר קושטא. בהסדר שהושג הוכר שלטונו של מוחמד עלי על ארץ-ישראל וסוריה (מאי 1833). בדמשק ישבו כ-20,000 יהודים. בתחילת פברואר נעלמו נזיר בנדיקטיני, האב תומאס ומשרתו המוסלמי, וחבריו הנזירים הפיצו גרסה כי הוא נרצח בידי היהודים לצרכי פולחן חג הפסח המתקרב. הקונסול הצרפתי בדמשק אימץ עלילה זו ועורר את מושל דמשק, שריף פחה, למצוא את מבצעי הפשע מקרב היהודים. כיוון שצרפת היתה המעצמה האירופית שתמכה במוחמד עלי, היתה לקונסולים של צרפת השפעה מרובה על ממשלת מוחמד עלי. כמה מנכבדי העדה היהודית בדמשק נאסרו ועונו קשות עד שהודו באשמה. במקומות אחרים ברחבי האימפריה התעוררה שנאת היהודים והיו התנפלויות על היהודים באיזמיר, בבירות ובסביבות דמשק. באי רודוס נמצאה גופתו של ילד יווני וגם שם הואשמו היהודים ברציחתו לצרכי פולחנם. רק התערבות מהירה של הסולטן, שציווה להעביר את החקירה לקונסטנטינופול, גדעה את העלילה בעודה באבה. אך בדמשק, שתחת שליטתו של מוחמד עלי, נדרשה התערבות המעצמות האירופיות כדי לשים קץ לשערוריה. הקהילות היהודיות בצרפת ובאנגליה התעוררו לפעולה והפצירו בממשלותיהן להתערב. ממשלת צרפת נגררה אחרי שליחיה בדמשק. רק התערבותה התקיפה של ממשלת אנגליה הכניסה היסוס במשטרו של מוחמד עלי, שהיה מוכן למסור את חמשך החקירה לפורום של הקונסולים האירופיים. גם ממשלת אוסטריה, בהמרצת הקונסול שלה בדמשק, נכנסה בעובי הקורה. בסופו של דבר, לאחר שתשעת הקונסולים האירופיים בדמשק, חוץ מן הצרפתי, הגישו למוחמד עלי עצומה הקוראת לו לדאוג למשפט צדק, הורה זה לשחרר את היהודים המעונים. שריף פחה הודח, הועמד למשפט בקהיר והוצא להורג. אבל גם על שלטונו של מוחמד עלי בסוריה הקיץ הקץ. בלחצן של ארבע המעצמות האירופיות – אנגליה, פרוסיה, רוסיה ואוסטריה – אולץ מוחמד עלי להיסוג מסוריה ולהחזיר אותה לשליטת השער העליון. הסולטן, עבדול מג'יד, נענה לפניית משה מונטיפיורי ואדולף כרמיה, הפעילים היהודיים הראשיים בהשתדלות לטובת יהודי דמשק, והוציא פירמאן כללי הקובע כי האשמת היהודים בהקרבת קורבנות אדם היא עלילה מרושעת וחסרת בסיס. הסולטן אינו רוצה שיוסיפו לפגוע ביהודים והוא חוזר ומאשר את האמור בצו הממלכתי ("חטי שריף"), שיצא שנה קודם לכן ובו, בין השאר, איסור על פגיעה בבני דתות אחרות, והיהודים בכלל זה. צו זה ששינה את מעמדם של הנתינים הלא-מוסלמים בממלכה עורר התנגדות רבה מצד אנשי הדת והשמרנים, שראו אותו כמנוגד בהחלט לעקרון הבסיס של המדינה המוסלמית.