דצמ 312014
 

ברפובליקה הזעירה קרקוב, שעצמאותה (תחת אפוטרופסות שלוש המעצמות – רוסיה, פרוסיה ואוסטריה) הוכרה על ידי קונגרס וינה חיו למעלה מ-6,500 יהודים בתוך אוכלוסיה של קצת פחות מ-100,000 נפש. כל ההגבלות המוכרות על זכות המגורים וזכות המסחר של היהודים היו מקובעות גם כאן בחוקה של קרקוב. רוב האוכלוסיה היהודית התרכזה בפרבר מיוחד בעיר. ממשלת הרפובליקה ניהלה אף היא מדיניות נמרצת המכוונת מחד גיסא להגביל את מספרי היהודים ולמנוע את גידולה של הקהילה היהודית, אם על דרך ההסתננות מבחוץ ואם על דרך הריבוי הטבעי, ומאידך גיסא לעודד היטמעותם של היהודים בתרבות המקומית. גם כאן בוטלה האוטונומיה הישנה של הקהילה ובמקומה הוקם "ועד בני הברית הישנה", שסמכויותיו הוגבלו לענייני דת ומוסדות צדקה בלבד. אך גם כאן ריכזה האוליגרכיה היהודית הישנה את סמכות גביית המסים ומכל בחינה מעשית פנימית לא חל שינוי ממשי במשטר הקהילה הישן.

ב-1830 הוקם בית-הספר העממי הפולני לנוער יהודי. מדיניות ההגבלות על נישואי יהודים הוחמרה. הקלות ניתנו למי שפשט את לבושו היהודי והמירו בלבוש אירופי ומי שהחזיק תעודת גמר לימודים ושליטה בשפה הפולנית או הגרמנית. כל ההגבלות האלה לא הוכחו כיעילות; הם רק הגבירו את תופעת הנישואים החשאיים בציבור היהודי. ועם זאת מדיניות ההטמעה התרבותית הנמרצת השפיעה לפחות על תפוצת הלשון הפולנית בקרב האוכלוסיה היהודית המקומית. רוב יהודי קרקוב שלטו בשפה הפולנית.

במרד הפולני של 1830 יכלו היהודים, בהנהגת רב הקהילה, דב בר מייזלש, לנקוט עמדה של נייטרליות אוהדת, שכן זו היתה גם מדיניות הממשלה, שנזהרה מלהיסחף אל אש המרד ולעורר את חמתם של הרוסים.

ב-1846 היוותה קרקוב מוקד של תסיסה לאומית, שהגיעה עד להתקוממות ולהקמת ממשלה לאומית. משלחת של הקהילה היהודית, בראשות הרב מייזלש, התייצבה מיד בפני הממשלה החדשה וביקשה הצהרה מדינית חדשה בשאלה היהודית. ממשלת המרד הוציאה כרוז "אל אחינו האיזראליטים" ובו הבטחה ל"בני המולדת היהודים" למתן שוויון זכויות מלא וקריאה "להתייצב מיד בשורות מגיני המולדת". כ-30 צעירים יהודים התגייסו לצבא המרד. בתוך ימים אחדים כבש צבא אוסטריה את קרקוב והמרד דוכא. הרפובליקה בוטלה וסופחה לגליציה, שתחת שליטת האוסטרים.