דצמ 222014
 

הסינאט של ונציה הוציא צו המחייב את יהודי העיר להתרכז בשכונה סגורה מיוחדת (גטו – Ghetto; מקור השם אינו ברור, אולי קיצור המילה borghetto , פרוור באיטלקית). מדיניות זו של סגירת היהודים בשכונות מיוחדות עתידה היתה להתפשט בכל אירופה. תושבי הגטו נצטוו לחבוש כובע כתום מיוחד והוראה זו נאכפה בקפדנות רבה. ב-1535 הוכרה חלוקת הקהילה לשלוש עדות – לבנטינית (יוצאי ארצות המזרח, איטליה יוון ותורכיה), אשכנזית וספרדית. הנהגת הקהילה הורכבה משבעה פרנסים – שלושה לבנטינים, שלושה אשכנזים וספרדי אחד. ייצוג זה שיקף את בעייתיות נוכחותם של האנוסים בקרב הקהילה.

בפירנצה ובטוסקנה היה מצב היהודים תלוי בתוצאות המאבק בין הרפובליקנים לבין בית מדיצ'י. תחת המשטר הרפובליקני, שהונהג שם בשלהי המאה ה-15, היו היהודים חשופים יותר לאיומי ההמון, בייחוד בימי הטפותיו הנלהבות של הנזיר סבונרולה. משחזרו המדיצ'ים לשלטון, ב-1512, ואחר כך ב-1530, התחזק והשתפר מעמדם של היהודים, שהורשו לעסוק בסחר עם תורכיה ללא הגבלות. מצב זה נמשך עד לגאות הריאקציה הקתולית באמצע המאה.

במחצית הראשונה של המאה ה-16 הפכה ונציה למרכז הדפוס העברי באירופה כולה, בזכות בית-הדפוס של דניאל בומברג, שהיה נוצרי. הוא הפיק אלפי ספרי קודש יהודיים – מן התנך ומפרשיו דרך התלמוד ועד ספרי שו"ת ופילוסופיה – שהופצו בכל הקהילות היהודיות. בתי דפוס עבריים נוסדו גם בערים איטלקיות אחרות – בפייבה, במנטובה, פיררה, שונצינו, נפולי וברשיה. המצאת הדפוס העניקה דחיפה עצומה לתפוצת ספרי הקודש בקרב הקהילות היהודיות והעלתה לרמה שלא היתה כמותה את התקשורת ההלכתית. בין ראשוני המדפיסים העבריים באירופה בלטו בני משפחת שונצינו, שהפעילו במחצית השנייה של המאה ה-15 כמה בתי דפוס באיטליה ובתורכיה. פריחת הדפוס העברי לא נעלמה מעיני האינקוויזיציה הקתולית וכאשר תם עידן הרנסנס ביחסי הכס הקדוש והיהודים והחלה מדיניות ההגבלות והלחץ על היהודים, היו הספרים ובתי הדפוס העבריים קורבנות ראשונים של הצנזורה החמורה שהונהגה מטעם הכס הקדוש על ספרי הקודש העבריים, ובעיקר התלמוד.

השפה העברית ולימוד השפה הפכו אחד מנושאי העניין המובהקים של אנשי הרנסנס הנוצריים, אותם משכילים הומניסטיים, ששיקעו עצמם בחקר התרבות העתיקה של יוון ורומא. ידיעת העברית, בצד היוונית והלטינית, נחשבה אף היא נדבך חשוב בהשכלתם של כמה מבכירי המלומדים ההומניסטיים, בשלהי המאה ה-15 ובמחצית הראשונה של המאה ה-16, בהם גם אנשי כנסיה רמי-דרג. באווירה זו נוצרו מגעים פוריים בין מלומדים יהודיים לנוצריים. בצד הנוצרי, בעיקר בקרב אנשי הדת, היתה התעניינות זו כרוכה גם ברצון להתחקות על רזי הדת היהודית, ובמיוחד באמצעות הקבלה היהודית, כדי למצוא חיזוק והוכחה להנחה שהיהדות מכילה תכנים ומרכיבים נוצריים מובהקים. הקריירה המופלאה של המלומד היהודי, אליהו בחור, הדגימה יפה את היחס החדש, רווי המתיחות ועם זאת הפורה עד מאד, בין הלמדנות היהודית ובין הלמדנות הנוצרית בשלהי ימי הביניים ותקופת הרנסנס.

דמות מעניינת ובולטת אחרת, שחיה ופעלה בנקודת ההשקה שנוצרה בין הלמדנות היהודית ללמדנות הנוצרית, בזמן פריחת ההומניזם ברומא ועל כס האפיפיורות, היה הרופא היהודי יעקב מאנטינו (?-1549), ממוצא אנוסי, שחי רוב זמנו באיטליה. למד רפואה ופילוסופיה באוניברסיטה של פדואה וקנה לעצמו שם בפרקטיקה משגשגת שעשה בבולוניה, ורונה, וונציה. תרגם מעברית ללטינית את כתביהם של הפילוסופים האריסטוטליים המוסלמים אבן-סינה (Avicenna) ואבן-רושד (Averroës). את תרגום פירושו של אבן-רושד לאריסטו הקדיש לאפיפיור ליאו ה-10. תרגומיו הסבו אליו תשומת לב המלומדים הנוצרים. בפולמוס החריף שהתעורר בכנסייה הקתולית סביב סוגיית גירושיו של מלך אנגליה, הנרי ה-8, התערב גם מאנטינו והביע דעתו נגד התומכים בזכותו של המלך לבטל את נישואיו הקתוליים. על כך זכה להכרת תודתו של האפיפיור קלמנס ה-7, שפעל למינויו כמרצה לרפואה באוניברסיטה של בולוניה (1529). מאנטינו הוזמן לרומא על ידי האפיפיור (קלמנס ה-7). כאן הביע הסתייגות מהתעניינותו של האפיפיור בשלמה מולכו ובהתעוררות המשיחית בקרב היהודים. ב-1534 מינה אותו פאול ה-3 כרופאו האישי. ב-1539 הגיש לאפיפיור את התרגום ללטינית של הפירוש של אבן-רושד ל"המדינה" של אפלטון. הוא מונה כמרצה לרפואה מעשית באוניברסיטה של רומא. ברשימת המרצים הופיע כ"יעקב היהודי". ב-1544 שב לוונציה. שם השתתף בתרגום "מורה נבוכים" של הרמב"ם ללטינית, וכן עבד על התרגום ללטינית של ספר הרפואה של אבן-סינה, "הקאנון". ב-1549 נסע לדמשק עם הציר הוונציאני, כרופאו האישי; אך שם נפטר תוך זמן קצר.

ערכים אישיים
  1. אליהו בחור (לויטה, 1549-1469). נולד בנוישטט בגרמניה. רוב ימיו חי באיטליה. תחום עניינו העיקרי היה דקדוק השפה העברית. שימש כמורה לעברית בפדואה ובוונציה. מחקריו וחיבוריו הפכו אותו למורה העברית הגדול של דורו. בין תלמידיו היו מלומדים נוצרים ידועי שם, עמם שמר על קשרים לאורך ימים. אחד מהם, סבסטיאן מינסטר, אף תרגם את חיבוריו ללטינית. כאשר עבר לרומא, התוודע גם למרטין לותר, כאשר שהה זה ברומא. הקרדינל ההומניסט אגידיו דה ויטרבו (Egidius da Viterbo) פרש עליו את חסותו ושיכן אותו ואת משפחתו בביתו במשך שלוש-עשרה שנים (1527-1514). בתקופה זו כתב בחור את חיבוריו העיקריים בדקדוק ובלשנות. אחד מתלמידיו הנוצריים, שמונה לתפקיד שגריר צרפת בוונציה, הזמין את אליהו בחור, בשם מלך צרפת, פרנסוא ה-1, ללמד עברית בקולג' המלכותי בפריס. בחור דחה את ההזמנה כי חש שאינו יכול לחיות כיהודי בודד בצרפת הריקה מיהודים. ב-1527 בא קץ לתקופה מאושרת זו בחייו של בחור, כאשר צבאו של קרל ה-5 כבש את רומא ובזז אותה. רכושו של בחור, בכלל זה ספרייתו וכמה מכתביו, אבדו. הוא עבר לוונציה, שם מצא פרנסתו כמגיה בבית הדפוס של בומברג. בין השנים 1544-1539 שימש כמנהל דפוס באיסני (Isny ) בוירטמברג שבגרמניה; שם גם פרסם כמה מחיבוריו החשובים. קרבתו של בחור אל המלומדים הנוצרים של זמנו עוררה עליו ביקורת מחוגי הרבנים. הטענה העיקרית נגדו היתה כי הוא מצייד את חכמי הדת הנוצרים בידע שהם יעשו בו שימוש לרעה כנגד היהודים; אך בחור טען להגנתו כי ההפך הוא הנכון. תודות ללימוד היהדות הוא הופך אויבים לידידים. אך קרבה זו שנוצרה בינו ובין העולם הנוצרי, וביחוד השהות הממושכת בביתו של דה ויטרבו השפיעו על בני ביתו. שנים מנכדיו התנצרו ולימים נמנו על הצנזורים של ספרי הקודש היהודים.
    בעבודתו כבלשן המשיך בחור את מפעלם של רד"ק ובני משפחת קמחי, מן המאה ה-13. בין חיבוריו – "ספר ההרכבה", ו"הבחור". הוא תרם רבות לפישוט והבהרה של דקדוק השפה העברית. הכללים שקבע לגבי השימוש בשווא-נע מקובלים עד היום. כן חשובה היתה תרומתו להבנת כללי הקריאה וסימני ההטעמה בטקסט המקראי (ספרו "מסורת המסורת" יצא לאור בוונציה ב-1538). הוא היה הראשון שגילה כי סימני הניקוד של התורה והמקרא נקבעו בתקופה שלאחר חתימת התלמוד ולא ב"מעמד הר סיני". הוא חיבר גם מילון שפת המקרא "מתורגמן", לכסיקון המלים העבריות בתלמוד והשפה העברית בימי הביניים, "תשבי". מילונים אלה זכו לתפוצה ולהערכה רבה בקרב המלומדים הנוצרים שביקשו ללמוד את השפה העברית. תרומתו של בחור לחקר השפה האידית היתה חשובה לא פחות. עוד בצעירותו כתב רומנסות בשפה האידית, שהיו עיבודים ממקורות צרפתיים ואנגליים. בעבודתו המדעית חיבר מילון אידי-עברי. הוא פרסם גם תרגום לאידית של ספר תהלים, שזכה לפופולאריות רבה ושימש דגם לתרגומים אחרים לאידיש. בחור הגדיר את האידיש כ"שפת אשכנז". פרשת חייו של אליהו בחור, למדנותו הרחבה, גיחתו אל עולם הלמדנות הנוצרית, תקוותו ליצור דו-קיום בין שני העולמות – אלה מרכיבים המסמנים אותו כמין פרוטוטיפ של משה מנדלסון, שחי מאתים שנה ויותר אחריו.