דצמ 222014
 

האפיפיור ליאו ה-10 הורה להשיב את זכויותיהם המקוריות של היהודים בכל הערים שבשליטת הכס הקדוש. בכך בוטלו כמה מן המסים המיוחדים שהוטלו על היהודים במשך הזמן; כן הורה על ביטול חובת נשיאת הטלאי היהודי בחבלי האפיפיורות בצרפת והורה לא להקפיד על קיום הוראה זו ברומא; כמו כן פקד לבטל את הקנס שהוטל על יהודי רומא, ביזמת האינקוויזיציה, לאחר שהתלוננה על היהודים על שעברו על מכסת בתי-הכנסת שהותרו להם בעיר (אחד-עשר במספר). עם זאת, עודד האפיפיור המרה מרצון בקרב היהודים ולצורך זה אף תמך בהקמת קתדרה לעברית באוניברסיטה של רומא.

 

האפיפיור קלמנס ה-7 (1534-1523) החזיק במדיניות קודמו וכונה "חובב ישראל". הוא אישר את התקנות שגיבשו פלגי הקהילה היהודית ברומא לצורך ייסוד ארגון קהילתי מאוחד. תקנות אלה שימשו את יהודי רומא משך מאתיים שנים והבטיחו את האוטונומיה השיפוטית של הקהילה היהודית. כן פסק האפיפיור כי משפטים בין יהודים ונוצרים יובאו בפני בית-דין מיוחד בראשות הקרדינל של רומא. אפיפיור זה גם קיים קשרים מיוחדים עם דוד הראובני ושלמה מולכו, להם העניק מכתבי המלצה שפתחו בפניהם את דלתותיו של מלך פורטוגל ושל שליטים אחרים באירופה.

עידן האפיפיורים ההומניסטים חלף במחצית המאה ה-16. הכנסייה הקתולית, שנקלעה למצוקה נוכח התפשטות הלותרניות ורוחות ההשכלה ההומניסטית באירופה, עברה למתקפת-נגד. ב-1542 התיר הכס הקדוש הקמת בית-דין עליון של האינקוויזיציה ברומא. בכך הוכרה סמכותה של האינקוויזיציה כמכשיר מרכזי במלחמה נגד גורמי הכפירה. גם הקמת המסדר הישועי ("חברת ישו") ב-1540 בישר את החרפת הקו השמרני בכנסייה הקתולית. קו זה גובש ואושר בוועידת טרנט (Trent 1563-1545), שנוזמה על ידי האפיפיור פאולוס ה-3. להתפתחויות אלה היתה השפעה ישירה על היהודים שבתחום שליטתה או השפעתה של הכנסייה הקתולית.

ערכים אישיים
  1. דוד הראובני (?-1538). איש מסתורין, ספק הרפתקן, ספק הוזה, ספק נוכל, שנחת בנמל וונציה בסתיו 1523 והציג עצמו כאחיו של יוסף, המלך היהודי של שבטי גד ראובן וחצי המנשה היושבים במדבר חבור שבצפון חצי האי ערב. לרשות המלך היהודי, טען הראובני, עומד צבא של 300,000 לוחמים והוא, דוד הראובני, נשלח על ידי אחיו לאירופה, כדי לשכנע את האפיפיור ואת שליטי אירופה לאחד כוחות כדי לגרש את התורכים מארץ הקודש. הממלכה היהודית הרחוקה תעמיד את לוחמיה לרשות המבצע; אירופה הנוצרית תספק את הנשק המפותח שלה, תותחים וספינות מלחמה. הופעתו האקזוטית ומבטאו הערבי של דוד הראובני, ביטחונו העצמי וסיפור מסעותיו בארצות המזרח – כל אלה עשו רושם רב לא רק על שומעיו היהודיים בוונציה. גם האפיפיור קלמנס ה-7 נתפס בקסמו של ראובני, לאחר שזה מצא מהלכים אליו ברומא. האפיפיור הבטיח לצייד אותו במכתב המלצה למלך פורטוגל, חואן ה-3. הצלחת מגעיו של הראובני עם האפיפיור עשו רושם רב על בני הקהילה היהודית ברומא. אך גם נמצאו לא מעטים שהטילו ספק באמינותו של הראובני והזהירו את הנוצרים מפניו. הראובני הגיע לפורטוגל ב-1525. גם בחצר מלך פורטוגל נחל הצלחה. חואן ה-3 הבטיח להעמיד לרשות הראובני ספינות מלחמה ונשק. התרגשות רבה אחזה בקהל האנוסים בפורטוגל. הראובני עצמו נקט זהירות ונמנע מלבוא עמם במגע, כדי לא לעורר עליו את זעמה של האינקוויזיציה. אבל מי שתרם להכשלתו של הראובני היה צעיר, בן אנוסים, בשם דייגו פירס, ששימש כמזכיר בלשכת המלך וכפקיד בבית -הדין בליסבון. הוא התרשם כה עמוקות מהופעתו של הראובני, עד שנמנה וגמר לחזור ליהדות, מל את עצמו, שינה שמו לשלמה מולכו והתייצב בפני הראובני. זה נבהל ושכנע את מולכו לצאת את פורטוגל ולמצוא מקלט בממלכה העותמנית. אך התפתחות זו ערערה את מעמדו של הראובני בחצר המלך. הוא התבקש לעזוב את פורטוגל. ספינתו עלתה על שרטון בחופי פרובנס. הוא שהה שנתיים בכלא ונפדה על ידי יהודי אביניון וקרפנטרה. ב-1530 הופיע שוב בוונציה. כאן חזר לגינוניו המלכותיים וחידש את המשא–ומתן עם הסינאט של וונציה על פעולה נגד התורכים. ממשלת הרפובליקה ביקשה מן הגיאוגרף רמוסיו לתחקר את הראובני ולעמוד על טיבו. בפני רמוסיו, שהכיר יפה את ארצות המזרח, הציג הראובני תמונה שונה, זהירה הרבה יותר מזו שצייר עד לאותה שעה. רמוסיו הודיע לשולחיו כי הראובני הוא נוכל. ראובני נתבקש לעזוב את ונציה. שוב נעלם הראובני, אך ב-1532 חזר והופיע עם שלמה מולכו. השניים הלכו לרגנסבורג בגרמניה, במטרה להיפגש עם הקיסר קרל ה-5 ולשכנע אותו בתכנית להילחם בתורכים. קרל ציווה לאסור אותם מיד והסגיר אותם לידי האינקוויזיציה באיטליה. מולכו נשפט והועלה מיד על המוקד. הראובני הועבר לספרד והוחזק בכלא עד ספטמבר 1538; אז כנראה הועלה גם הוא על המוקד.
    רוב פרטי חייו של הראובני נשארו עלומים. הוא היה ונשאר איש מסתורין. הידוע עליו נשאב בעיקר מן ה"יומן" שכתב בעברית. במוצאו היה כנראה יהודי חבשי, שהתגלגל למצרים ולארץ-ישראל ושם החל מדבר על שליחותו המיוחדת המכוונת להחיש את הגאולה. במסעו המשיך לדמשק ומשם חזרה לאלכסנדריה ומשם יצא לוונציה. הוא עורר התרגשות משיחית עצומה בקרב יהודי המערב (איטליה, צרפת, ספרד ופורטוגל) וסקרנות לא פחותה אצל שליטי אירופה, שנהגו בו סבלנות יחסית. קרוב לוודאי שהצלחתו להגיע אל חצרות המלכים באירופה ולהרשים אותם לרגע נבעה מן העובדה שהוא לא הציג עצמו כמשיח והקפיד על האופי המדיני של שליחותו; אם כי אל הציבור היהודי שנהה אחריו שידר מסרים אודות גאולה קרובה, ומסרים אלה קירבו את קיצו. ההעזה, הביטחון העצמי ושיטות הפעולה שהפגין הראובני ניתן להשוות אותן רק לאלה שהפגין הרצל כ-350 שנה אחריו, אם גם במציאות מדינית מודרנית ושונה לגמרי.



  2. שלמה מולכו (1532-1500). נולד למשפחת אנוסים כנוצרי בשם דייגו פירס (Pires). אין מידע על חייו עד למפגש שלו עם הראובני. בהמרצתו של הראובני נמלט מפורטוגל ועשה דרכו מזרחה. אין מידע על מסלול נדודיו, אך הוא שהה זמן מה בסלוניקי ושם למד קבלה בבית מדרשו של יוסף טאיטאצאק. שם נפגש גם עם יוסף קארו. דרשות הגאולה של מולכו משכו אליו תלמידים ומעריצים. קובץ הדרשות שלו התפרסם בסלוניקי ב-1529. במהדורותיו הבאות נקרא החיבור "ספר המפואר". האירועים הדרמטיים באיטליה וברומא, כאשר צבאות הקיסר קרל החמישי צרו על העיר ועל האפיפיור, הביאו את מולכו להכרה כי קרובה ביאת המשיח - מפלתה של אדום (רומא) כרוכה בתקומתה של יהודה. מולכו יצא לאיטליה. עד שהגיע לרומא כבר היה משוכנע כי הוא-הוא המשיח המיועד. הוא התעטף בבגדי קבצן וישב שלושים יום בקרב עלובי העיר, האביונים ובעלי המומים, על גשר טיבר, ליד ארמון האפיפיור, כדי לקיים את דבר המדרש במסכת סנהדרין אודות בואו של המשיח. הוא משך אליו בדרשותיו תשומת לב הן של יהודים והן של נוצרים. הוא התקבל אצל האפיפיור קלמנס ה-7, שהעניק לו חסות מפני חקירות האינקוויזיציה. מולכו התנבא על אסונות שיתרחשו ברומא ובפורטוגל ואלה "התאמתו" כאשר ב-1530 עלה הטיבר על גדותיו ורעש אדמה פקד את פורטוגל. אויביו הגדולים באו מקרב כמה מן הנכבדים היהודים, שחששו מהשפעתו. בעקבות הלשנה, שחשפה את פעילותו האנטי-נוצרית, נעצר ונשפט למיתה בידי בית דין של האינקוויזיציה. האפיפיור התערב אישית וחילץ אותו מן המוקד. מולכו נמלט לבולוניה ומשם עשה דרכו לגרמניה. בצפון איטליה נפגש מולכו שוב עם הראובני והשניים יזמו שוב שליחות אל הקיסר קרל ה-5 השוהה ברגנסבורג, לשם קידום תכניותיו של הראובני. קרל ציווה לאסור אותם מיד. מולכו הובא למנטובה באיטליה, שם נשפט על ידי האינקוויזיציה והועלה על המוקד בסוף 1532. אותם יהודים ואנוסים שהאמינו במשיחותו, המשיכו להאמין שהוא חי וקיים גם לאחר שהוצא להורג.