דצמ 302014
 

אוגוסט. יוהן פפרקורן (Pfefferkorn), מומר יהודי שפעל בחסות המסדר הדומיניקני בעיר קלן ונרתם למערכה נחרצת כנגד התלמוד, קיבל מן הקיסר מקסימיליאן ה-1 סמכות להחרים ולבער את כל הספרים היהודיים (להוציא את התנ"ך) המכילים ביטויים פוגעים בנצרות. פעולת החרמה בניצוחו של פפרקורן החלה בפרנקפורט. היהודים ביקשו את התערבותו של הארכיבישוף של מיינץ, אוריאל פון גמינגן, וזה מחה בפני הקיסר וטען כי החלטה כה חשובה אין להשעין על עדותו של מומר בעל מוניטין מפוקפק. הקיסר הורה למנות ועדת חקירה של מומחים בראשות הארכיבישוף של מיינץ. בוועדה נכללו שנים מאויביה מובהקים של היהדות  – הכומר הדומיניקני, יעקב הוכשטראטן (Hoogstraaten), ששימש כפרופסור לתיאולוגיה באוניברסיטה של קלן, והמומר היהודי ויקטור פון קארבן, מחבר "ספר הזהב" (1508) ובו התקפה חריפה על התלמוד. כנגדם הוצב המלומד ההומניסט המפורסם יוהן רויכלין (Johannes Reuchlin), ששלט בעברית ונחשב כמומחה למקרא ולפרשנות המקרא. בתשובה לשאלה שהופנתה אל חברי הוועדה "אם ראוי ורצוי לאלוהים ומועיל לנצרות לשרוף את ספרי היהודים?", השיב רויכלין כי רוב ספרי הפרשנים היהודיים על המקרא יש בהם תועלת גם לנצרות. גם ספרות הקבלה יש בה תרומה לנצרות. בספרי התפילה של היהודים אין לפגוע, כי השימוש בהם מעוגן בזכויות העתיקות של היהודים ובחירות שניתנה להם לקיים את פולחנם. אשר לתלמוד, רויכלין הודה כי אינו בקי די הצורך בכתוב בתלמוד ומפרשיו, אך הוא בטוח שגם התוקפים את התלמוד אינם בקיאים בו יותר ממנו. גם אם התלמוד מכיל ביטויים הפוגעים בנצרות, אין לבער אותו, כי זו יצירה רוחנית ואת המלחמה בה יש לערוך בכלים רוחניים ולא באלימות.

רויכלין הפך מטרה להתקפות פרועות, רצופות השמצות, מצד פפרקורן ותומכיו; אך הוא לא נרתע והשיב דבר לחורפיו, כשהוא נתמך על ידי רוב ההומניסטים של זמנו – כמה מן הארכיבישופים והבישופים בנסיכויות גרמניה וכמה מן הנסיכים והדוכסים של הממלכה. פולמוס רויכלין-פפרקורן, שנקרא גם "מלחמת הספרים", נמשך כעשר שנים. ב-1511 פרסם פפרקורן חוברת בשם "ראי על היהודים"  (Handspiegel wider und gegen die Juden). רויכלין הגיב עליו מיד בחוברת "ראי לעיניים"               (Augenspiegel), בה כתב בין השאר: "יהודי מומר זה טוען כי מצוות אלוהים אוסרת עלינו להתקרב אל היהודים. זה שקר. הנוצרי חייב לאהוב את היהודי כמוהו – זוהי המצווה." דברים נועזים אלה לא נשאו חן אפילו בעיני לא מעטים במחנה ההומניסטים. רבים מהם היו רחוקים מחיבת יהודים ואת המאבק ניהלו מטעמם של עקרונות אוניברסליים ולא מתוך רגשי אהדה ליהודים. ההומניסט דסידריוס ארסמוס מרוטרדם (1536-1466), המלומד הבולט של זמנו, אף שתמך ברויכלין, העיר באירוניה מושחזת המשתמעת לשני פנים, כי "אם זוהי ממידת הנצרות לשנוא את היהודים, הרי כולנו נוצרים טובים".

פפרקורן ובעלי בריתו הדומיניקנים מקלן, הוכשטראטן וארנולד פון טונגרן, האשימו את רויכלין בכפירה ורק התערבותו של הארכיבישוף ממיינץ הגנה עליו (1512). רויכלין פנה אל ליאו ה-10 וזה פקד להעמיד בית-דין בראשות הבישוף משפייר לבירור הסוגיה. הבישוף פסק לטובת רויכלין. הדומיניקנים ערערו והמשפט עבר לרומא (1514). הדי הפולמוס הגיעו לפריס, שם פסקה האוניברסיטה של פריס נגד רויכלין. גם לואי ה-12, מלך צרפת, נכנס בעובי הקורה וקרא לאפיפיור לפעול נגד רויכלין וספרו. ליאו העביר את הסוגיה להכרעתה של הוועידה הלטרנית, שהתכנסה אז ברומא. רוב חברי הוועידה צידדו ברויכלין, אך הדברים לא הגיעו לכלל הכרעה. מלחמת הספרים נמשכה. רויכלין פרסם קובץ מאמרים של מלומדים גרמנים, שתקפו את הדומיניקנים ואת רדיפת היהודים שלהם (1517-1515). במקביל, התפרסם קובץ שנקרא "איגרות של אנשים חשוכים"          (Epistulae obscurorum virorum), ובו מכתבים שהחליפו ביניהם כביכול הכמרים והנזירים הדומיניקנים. הם כללו לכאורה התקפות על רויכלין והיהודים, אך בתוכנם הסגירו את בורותם ואת מניעיהם האפלים של הדומיניקנים ושל פפרקורן. חיבור סטירי זה יוחס לאולריך פון הוטן (Ulrich von Hutten), אחד מתומכיו הבולטים של רויכלין, והוא הצליח במידה רבה להגחיך את פפרקורן ואת הוכשטראטן ובעלי בריתם. הפולמוס לא שכך, למגינת לבו של האפיפיור ליאו ה-10, המתבונן בדאגה על השחיקה הגוברת בכוחה והשפעתה של הכנסייה ועל הגל המאיים שעורר מרטין לותר, עם פרסום תשעים וחמש התזות שלו באותה שנה (1517). רויכלין הבלתי-נלאה המשיך להתכתש עם פפרקורן והוכשטראטן בחיבורים נוספים שפרסם בתגובה על פרסומי ה"חשוכים". ב-1520 פסק ליאו שיש לפסול את כל ספריו של רויכלין.

פולמוס רויכלין-פפרקורן היה בבחינת אות מבשר ומעין אקדמה לפולמוס הרפורמציה. רבים מן המשתתפים בפולמוס, בצד ההומניסטי, בכלל זה רויכלין עצמו, היו ונשארו קתולים נאמנים והתבוננו בחוסר נחת בנחשול הגואה של הרפורמציה, שהם עצמם הכשירו את הקרקע לעלייתה.

 

ערכים אישיים
  1. יוהנס רויכלין ( Johannes Reuchlin, 1455-1522) נולד בנסיכות באדן. רכש השכלה הומניסטית רחבה. הוא נמנה על גדולי החוקרים של תרבות יוון בימיו. עם הזמן, גילה עניין גובר והולך בכתבים העבריים. למד עברית וחיבר ספר דקדוק עברי (De rudimentis Hebraicis). הוא קיבל קתדרה ליוונית ולעברית באוניברסיטה של אינגולשטד (Ingolstadt) וקתדרה לעברית באוניברסיטה של טובינגן והיה מרצה פופולרי ביותר. בעוד שרחש הערצה לשפה העברית, יחסו ליהודים עצמם ולגורלם היה אדיש למדי. הוא נגרר לפולמוס עם פפרקורן והדומיניקנים שלא מרצונו, אך ניהל אותו ללא רתע, עד יומו האחרון, כחלק מן המאבק של אנשי האור כנגד החשוכים (האובסקורנטים), בלי שייגרע משהו מאמונתו הקתולית המוצקה ומתקוותו שבסופו של דבר גם היהודים ישתחררו מכבלי אמונתם ויצטרפו לנצרות.
    משיכה מיוחדת פיתח רויכלין כלפי הקבלה היהודית, שהתעניינותו בה התעוררה בהשפעת ההומניסט פיקו דלה מירנדולה (Pico della Mirandola), בו פגש באיטליה ב-1490. ספרו De verbo mirifico ("המלה מחוללת הנפלאות"), שפורסם בבאזל ב-1494 היה החיבור הלטיני הראשון על הקבלה. בחיבורו המאוחר, De arte Cabalistica, 1517 , אותו הקדיש לאפיפיור ליאו ה-10, מציג רויכלין את הקבלה היהודית בצורה מכובדת והוגנת, תוך הדגשת הקרבה בין רעיונות הקבלה לבין רעיונותיו של ניקולאס קוזאנוס (Nicholas of Cusa, 1400-1464 ), הוגה הדעות הנוצרי הגרמני, הניאו-אפלטוני, שנחשב מבשר של הרנסנס הצפון-אירופי (רעיון מרכזי בהגותו של ניקולאס היה "התלכדות הניגודים" (Coincidentia oppositorum), שנסב על שאלת היחס בין המושגים המנוגדים הקשורים באל, בין הסופי לאינסופי, יחסים שהם, לדעת קוזאנוס, מעבר לכוח ההשגה של שכל האדם.