דצמ 302014
 

השתדלן היהודי, יוסף מרוסהיים, התייצב מטעם הקהילות היהודיות בגרמניה בטקס ההכתרה של הקיסר קרל ה-5, באכן, והשיג מן הקיסר אישור מחודש של "הזכויות והקיומים" הישנים של יהודי גרמניה.

ערכים אישיים
  1. יוסף בן גרשון מרוסהיים (1554-1478). בן למשפחה שהתגוררה באנדינגן שבבאדן. שם הוצאו להורג שלושה מבני המשפחה, כתוצאה מעלילת דם (1470). משגורשו היהודים משם, עברו לאוברנאי (Oberbnai) שבאלזאס. ב-1476 נמלטו משם, בשל התערערות מצב הביטחון הכללי, ועברו להאגנאו (Haguenau), אלזאס. יוסף התייתם מאביו בגיל 6 וגדל במשפחת אמו. הוא התפרנס מהלוואה בריבית וממסחר. התיישב בעיירה ליד שטרסבורג (Strasbourg). הוא התבלט בתכונותיו המיוחדות, העזה וכישרון דיפלומטי בלתי רגיל, שהפכו אותו לגדול השתדלנים היהודיים בימי-הביניים. פעילותו השתדלנית החלה ב-1507, כאשר תושבי אוברנאי פנו אליו וביקשו ממנו לפעול אצל הרשויות המקומיות ואצל הקיסר לביטול גזירת הגירוש ולאפשר להם חזרה למקומם. הצלחתו של יוסף הקנתה לו מוניטין והוא מונה ב-1510 ל"פרנס ומנהיג" של הקהילות היהודיות של אלזס התחתונה. היה זה צעד יוצא דופן, כיוון שבדרך כלל מונו הפרנסים מקרב האישים היהודיים המקורבים למלכות ומתוקף הסמכויות המיוחדות שהוענקו להם לצורך גביית מסים בקהילות שלהם. כאן היתה עלייתו של יוסף מרוסהיים לגדולה תלויה אך ורק בכישוריו המיוחדים ובהצלחות הפנומנאליות שקצר במגעיו עם השלטונות המקומיים ועם חצר הקיסר עצמו, כדי לבטל גזירות ולהשיג צדק לתושבים היהודיים. תקדים נוסף נוצר כאשר הקהילות היהודיות בגרמניה כולה היו מוכנות לוותר על חופש הפעולה שלהן במגעיהן עם השלטונות ולהפקיד את ענייניהן בידי יוסף מרוסהיים. ריכוז זה של סמכויות הביא את יוסף להכתיר עצמו בתואר "נגיד כל היהודים בארצות גרמניה" (1535), ועל כך ננזף על ידי הקיסר, שכן רק הקיסר יכול להיחשב כשליטם של היהודים בממלכתו. אף על פיכן נשמרו היחסים הטובים בין יוסף מרוסהיים לבין הקיסר עד סוף ימיהם (הקיסר קרל נפטר שנתיים לאחר פטירתו של יוסף), והקיסר המשועשע, בהתכתבותו עם יוסף, המשיך להכתיר את יוסף בתואר "נגיד היהודים". בזכות קשרים אלה ובזכות הניגוד האידיאולוגי והפוליטי העמוק ששרר בין הקיסר הקתולי לבין הנסיכים הפרוטסטנטים, שמהם וממחוזותיהם יצאו רוב הגזירות כלפי היהודים, הצליח יוסף לגייס את עזרת הקיסר במקרים לא מעטים ולהבטיח את חסותו על היהודים, חסות שעלתה בקנה אחד עם עיקריה של המדיניות הקתולית ההיסטורית כלפי היהודים. לשיא הגיעה החסות הקיסרית, כאשר במלחמתו נגד הברית השמאלקאלדית (Scmalkaldic League) של הנסיכים הפרוטסטנטים והערים האימפריאליות התומכות בהם, פקד הקיסר, לאחר פנייתו של יוסף, על הצבא להימנע מכל פגיעה ביהודים (1547-1546).
    יוסף גילה פעלתנות ומרץ בלתי נדלים במאמציו להבטיח את זכויות היהודים. הוא ערך שנה שנה סיורים בקהילות יהודים כדי להזכיר לשליטים המקומיים ולהשיג אישור מחודש של ה"קיומים" הישנים שעל פיהם חיו היהודים בתוך סביבתם הנוצרית. בכך גם הבטיח את מעמדו הבלעדי כ"שליח היהודים". איש לא ערער על מעמד זה והוא זכה באמונם הבלתי מוגבל של יהודי גרמניה.
    יוסף היה אולי גדול השתדלנים היהודיים מאז ומעולם, בוודאי האפקטיבי שבהם. הוא העלה את השתדלנות היהודית לדרגה הגבוהה ביותר, בזכות הופעתו הנועזת והטיעונים בהם השתמש, שכמעט תמיד הרשימו את בעלי דברו במחנה הנוצרי, כיוון שהוא ידע לפרוט על נימי הצד השני ולטעון, אם בשם הזכויות הישנות שהוענקו ליהודים על ידי השליטים בעבר, אם בשם העקרונות המקודשים על בעלי דברו, בין אם אלה היו עקרונות הכנסייה הקתולית ובין אם אלה היו העקרונות ההומניסטיים האוניברסאליים, שהחלו מפעמים באירופה. יוסף ידע לסגל את טיעוניו לנסיבות המקומיות ולגורמי הכוח שעמם התמודד. הופעה זו של יוסף מרוסהיים היתה אפשרית במידה רבה תודות לרוח הזמן החדשה שנשבה באירופה והמגמה ששלטה בתיאולוגיה הפרוטסטנטית להישען על פרשנות ישירה של המקרא, על פי השכל הישר. את הצלחותיו בעימותים עם הפרוטסטנטים אפשר לזקוף גם לכך שיוסף לא התקשה להפגין עליונות בהבנת המקרא ולהפריך את טענותיהם של המטיפים נגד היהדות, כל עוד אלה השעינו את טיעוניהם על הברית הישנה.