דצמ 302014
 

בסלוניקי נמנו 2,645 בתי-אב יהודיים, כנגד 1,129 מוסלמיים ו-989 יווניים. חמישים שנה קודם לכן לא היה בסלוניקי אפילו בית יהודי אחד. תודות לריכוז יהודי זה הפכה סלוניקי לעיר היהודית החשובה בכל אגן הים התיכון. הקהילה היהודית בסלוניקי עלתה בהרבה על הקהילה היהודית באיסטנבול (1,647 בתי-אב).  עד תחילת המאה ה-17 נשמר הרוב היהודי המוחלט בסלוניקי.

באיסטנבול (קונסטנטינופול) התגוררו באמצע המאה ה-16 כחמישים אלף יהודים. הם היו מפוצלים ומפולגים, לא רק על פי ארצות המוצא, כי אם – בקרב הספרדים – גם לפי ערי המוצא – אנשי ברצלונה, קורדובה, טולדו, ליסבון. כל עדה קיימה בית- כנסת משלה. 44 בתי-כנסת נמנו באיסטנבול. כל בית-כנסת שמר בקנאות על מנהגיו המסורתיים. המריבות שהתעוררו סביב הבדלי גרסות ומנהגים הכשילו מלכתחילה את הסיכוי לאיחוד הקהילות תחת הנהגה מוסכמת אחת. רק במשך הזמן, משניטשטשו ההבדלים, נוצרו התנאים שסללו את הדרך לתהליכי מיזוג ושיתוף פעולה, לפחות בתוך הקהילות. מימון פעולת מוסדות הקהילה, משכורות הרבנים ו"כלי הקודש" נעשה בעיקר באמצעות מס הבשר (גאבילה).

בתקופה זו של שידוד מערכות, חלה התעוררות בעיסוק בקבלה ובחכמת הנסתר. לתפוצה רבה זכה חיבורו של הרב של סלוניקי, יעקב בן חביב, עין יעקב, שבו כינס את האגדות המפוזרות בתלמוד וערך אותן לפי סדר המסכתות. המהדורה הראשונה יצאה ב-1515 ומני אז יצאו מהדורות אין ספור, עם תוספות ונספחים. שני בתי-דפוס עבריים קמו באיסטנבול ובסלוניקי וברבע הראשון של המאה ה-16 נדפסו בהם למעלה ממאה ספרים.

במקומות הריכוז היהודיים הגדולים שנוצרו כתוצאה מגירוש ספרד – אם בתחומי האימפריה העותמנית ואם במזרח-אירופה – המאה ה-16 עמדה בסימן התחזקות הממסד הרבני והתגברות אחיזתו בקהילות היהודיות. היתה זו מעין תגובת נגד לשואת ספרד. ההכרה הגוברת היתה כי שואה זו נגרמה בשל התרופפות המחיצות שהבדילו בין עם ישראל לבין סביבתו והתגברות ההשפעה הזרה בדמות הפילוסופיה השכלתנית שהתפשטה בתוכו. תגובת הנגד שנישאה על ידי גולי ספרד והקיבוצים האשכנזיים במרכז ובמזרח-אירופה היתה שיש לחזק את החישוקים ולצופף את שורותיה של היהדות המסורתית, שבסיסה הוא ההלכה.

המוצר המובהק של המגמה הזאת היה "שולחן ערוך", מפעלו האדיר של ר' יוסף קארו, שנטל על עצמו לסדר ולערוך מחדש את ההלכה הרבנית לדורותיה ולהפיק קודקס דפיניטיבי, מעודכן ומחייב, שיעמוד לשירותן של קהילות ישראל באשר הן וימנע שחיקה והתרופפות בידיעת ההלכה וביישומה. "שולחן ערוך" היה עיבוד מקוצר של החיבור הענק, "בית יוסף" (יצא לאור בוונציה בשנים 1559-1551), שעליו שקד קארו עשרים שנה ואשר כלל דיון למדני ובירור קפדני של מקורות  ההלכות שהתפתחו מך הדורות, מימי בית שני. ב"שולחן ערוך" השמיט קארו את כל האפראט הלמדני והציג רק את הליבה המעשית של ההלכה, ללא מדרשי אגדה וללא דיונים פילוסופיים, בחינת מדריך לחיים על פי ההלכה. חיבור זה יצא לאור בוונציה ב-1564. שנים אחדות לאחר פרסומו הפיק ר' משה איסרליש (הרמ"א) גרסה מתוקנת ומותאמת של ה"שולחן ערוך" למנהגים ולפירושים המקובלים על יהודי אשכנז.

בזמן בו יצא לאור חיבורו הגדול של יוסף קארו, "בית יוסף", התפרסם חיבורו ההיסטורי של שלמה אבן וירגא (Ibn Verga), "שבט יהודה", שנדפס באדריאנופול ב-1554. אבן וירגא נולד בספרד, באמצע המאה ה-15. בגירוש ספרד עבר לפורטוגל. מ-1497 חי שם כאנוס עד 1506; אז יצא משם לאיטליה, כאשר הותרה יציאת האנוסים. זמן מה חי באיטליה ומשם עבר לתורכיה. חיבורו יוצא דופן בכל הספרות ההיסטורית היהודית של זמנו ושל הזמנים שקדמו לו. הוא סוקר את רדיפות היהודים מאז חורבן בית שני ועד זמנו, בכלל זה גירוש ספרד; אך הוא כתוב בנימה ביקורתית ושכלתנית לעילא. הוא תוהה על הסיבה לרדיפות המתנהלות בהתמדה כנגד היהודים. הוא מצביע על הקנאות הדתית ועל הקנאה החברתית שכוונה נגד היהודים; אך הוא אינו מהסס להצביע על שגיאותיהם של היהודים עצמם, שהפכו עצמם מושא לשנאת סביבתם הנוצרית, בגלל בדלנותם ומשום שלא שמרו על מידה של צניעות ביחסיהם עם הלא-יהודים. לדעתו, הסיבות לחורבן בית שני היו קשורות דווקא בקנאות דתית של היהודים. הוא לגלג על הנטייה הרווחת בקרב היהודים להאמין בהופעה קרובה של המשיח ובגאולה שלמה שתבוא בעקבותיה. סיכומו של אבן וירגא היה קודר למדי. הוא לא האמין בשינוי קרוב לטובה ואפשר רק לקוות ל"רחמי שמיים". הוא העיד על עצמו שאיבד את האמונה הפשוטה; אף על פי כן הביע הערצה לאותם יהודים – בעיקר יהודי אשכנז – שהיו מוכנים להיהרג על קידוש השם, בשעתו, בשונה אולי מיהודי ספרד. עם זאת הביע הערצה כלפי היהודים האנוסים, בספרד ובפורטוגל, שהסתכנו בשמירת יהדותם במחתרת ומהם שנתפסו היו מוכנים לעלות על המוקד, בלא להביע חרטה. אבן וירגא הקדיש מקום רב לתיאור הוויכוחים הדתיים בין חכמי ישראל לחכמי הנוצרים במאתיים השנים שקדמו לגירוש ספרד. הוא זכה לפרסום ולתפוצה ושימש מקור חשוב לתולדות ישראל בימי הביניים, כיוון שנשען על מקורות שאבדו בחלקם לדורות הבאים.

חיבורו של אבן וירגא היה סימפטומטי. אפשר לראות בו סימן מובהק לחשבון הנפש ולנכונות להסיק לקחים מן השבר הגדול שפקד את היהדות והרס את המעוז הגדול שלה בספרד. אבן וירגא, בניגוד ליוסף קארו, אותת אולי על הופעתו של יהודי בעל ראייה מפוכחת ומאוזנת, בחינת מבשר מוקדם של היהודי המודרני. אולם אותה שעה, לא אבן וירגא כי אם יוסף קארו הוא שייצג את הרצון הדומיננטי ביהדות – לחשק את אבני המזבח המתפורר, לאחד את העם ביתר תוקף במסגרת ההלכה. מתוך המסגרת הזאת כבר נבע ופרץ בכוח עז זרם המעמקים המיסטי – בדמות היצירה הקבלית, שבאה להעניק משמעות ופשר מחודשים לשבר הגדול ולחזק את תקוות הגאולה המשיחית. מוקד ההתרחשות הזאת היה בצפת, בארץ-ישראל.

בתקופת שלטונו של סולימן הגדול (1566-1520)  הגיעה האימפריה העותמנית לשיא כוחה והתפשטותה. בין הפקידים והיועצים ששירתו את השולטן בלטו גם כמה יהודים, בייחוד במשאים-ומתנים עם העולם החיצון. משה המון שימש כרופא וכיועץ לשולטן, שאליו נלווה  במסעותיו הרבים. ב-1545, בעקבות עלילת דם שטפלו יוונים וארמנים באסיה הקטנה וכתוצאה ממנה הומת הרופא היהודי המקומי, יעקב אבי איוב, נענה השולטן לבקשת יועצו להפקיע את מקרי עלילות הדם מסמכותם של השופטים המקומיים ולהעבירם למשפט השולטן. ביזמתו של יוסף המון תורגמה התורה לפרסית, כנראה בכוונה לחזק את לימוד התורה בקרב יהודי אסיה התיכונה.

בימי סלים ה-2, יורשו של סולימן הגדול, עלה לגדולה יוסף נשיא, נצר למשפחת אנוסים, שמצא מקלט בתורכיה, לאחר נדודים וגלגולים בארצות מערב אירופה, ביחד עם דודתו וחותנתו, דונה גרציה מנדס. בקונסטנטינופול הפך תוך זמן קצר יועצו וידידו הקרוב של השולטן. יוסף תמך בשולטן סלים, בנאמנות רבה, עוד בתקופה בה נאלץ זה להיאבק על הבכורה עם אחיו ביאזיד. סלים גמל ליוסף מיד עם עלותו לשלטון ומינה אותו דוכס האי נכסוס וסביבותיו והעניק לו את המונופולין על סחר היין בבוספורוס. יוסף נשיא מילא שורה של תפקידים דיפלומטיים בשירותה של האימפריה, במשאה-ומתנה עם מדינות אירופה, בזכות ידיעת השפות שלו והקשרים שפיתח באירופה קודם להגירתו לתורכיה. ב-1562 מילא תפקיד חשוב בהשגת הסכם שלום בין תורכיה ופולין. לעומת זאת נחשב אחראי במידה רבה לקלקולים ביחסים עם המדינות הקתוליות – ספרד, צרפת, ונציה וערים אחרות באיטליה – בשל רצונו להעניש את המדינות ששיתפו פעולה עם פעולות הרדיפה כנגד אחיו היהודים האנוסים. נטייה זו סיכנה את מעמדו וכמעט הביאה לנפילתו. קרנו ירדה אחרי תבוסת הצי התורכי בקרב הימי נגד הוונציאנים בלפנטו (1571 Lepanto,). יוסף נשיא נחשב אחראי עיקרי לגרירת תורכיה לעימות עם ונציה סביב השליטה על קפריסין. שיתוף הפעולה הפורה בין יוסף נשיא וחותנתו דונה גרציה, הן בעסקי מסחר והן בפוליטיקה המכוונת כולה לחילוץ אנוסים מציפורני האינקוויזיציה, תוך ניצול החסות שהוענקה להם על ידי השולטן התורכי, בישרה הופעתם של יהודים מסוג חדש, חופשיים ברוחם, בעלי העזה וביטחון עצמי, מתמצאים היטב בהוויות העולם של זמנם ובתנאים של חופש יחסי אינם מהססים להפעיל את הכוח וההשפעה שבידיהם.

דמות יהודית בולטת אחרת, שקנתה לה עמדת השפעה גדולה בחצר השולטן, היה שלמה אשכנזי. הוא נמנה על פמלייתו של הוזיר הגדול, מהמט סוקולי ( Mehemet Sokolli), שייצג קו הפוך לזה של יוסף נשיא ודגל במדיניות פיוס ושלום כלפי וונציה והגורמים האחרים במערב-אירופה. קרנו של אשכנזי עלתה לאחר תבוסת תורכיה בלפנטו ועם התגברות מפלגת "השלום" בחצר השולטן.

 

ערכים אישיים
  1. יוסף בן אפרים קארו (1575-1488). נולד בטולדו, קסטיליה. נסיבות יציאת משפחתו בגירוש הגדול אינן ברורות. אפשר שעברה קודם לפורטוגל ומשם יצאה לתורכיה בגירוש 1497. קארו התגורר בקונסטנטינופול עד 1522 ואז עבר לאדריאנופול, משם לניקופול ומשם לסלוניקי. בתקופה זו נכנס לחוגם של אנשי קבלה כיצחק טאיטצאק ושלמה אלקבץ והושפע עמוקות גם מאישיותו ומקורבנו של שלמה מולכו (1532). הנטייה לקבלה ולמסתורין לא הרפתה מקארו כל ימיו. ב-1522 החל לשקוד על יצירתו הגדולה, "בית יוסף". ב-1536 עבר לצפת, בארץ-ישראל. זמן מה קודם לכן שהה במצרים. בצפת למד אצל יעקב בירב והיה בין ארבעת התלמידים שקיבלו "סמיכה" מבירב, אף שלאחר זמן הסתייג קארו מן האפשרות לחדש את הסמיכה. עם צאתו של בירב מצפת, עמד קארו בראש בית-הדין של צפת והוכר כמנהיג החכמים שם. הוא עמד בראש ישיבה גדולה, שבה התקבצו כמאתים תלמידים. הוא כתב מאות תשובות במענה לשאלות שהופנו אליו מקהילות בחוץ-לארץ. פרסומו גבר עם השנים, ולאחר פרסום שני חיבוריו הגדולים התעצם המוניטין שלו והוא נחשב האישיות התורנית הגדולה בדורו. הוא חי בצפת עד יומו האחרון. נישא שלוש פעמים. בן זקונים נולד לו חמש שנים לפני פטירתו בגיל 87.
    בהקדמה לחיבורו "בית יוסף" הכריז קארו על מטרת עבודתו – להכניס סדר בבליל הגרסות והפירושים שהצטברו סביב ההלכות במשך מאות השנים ויצרו ריבוי של מנהגים והנחיות שונים ממקום למקום. על בסיס חקירה מדוקדקת של המקורות והסתמכות על פירושיהם ופסיקותיהם של גדולי חכמי הדורות – בראש כולם יצחק אלפסי, הרמב"ם ואשר בן יחיאל - ביקש להגיע להכרעה ברורה ומוסמכת בין הגרסות השונות. הוא לא הביא חידושים משלו, כדי לא להוסיף על המבוכה הקיימת, אלא חתר מלכתחילה להפיק נוסחה אחידה, לא לפני שיבוררו חילוקי הדעות ותושג הכרעה ביניהם בסיועם של גדולי חכמי הדורות. כבסיס לחיבורו בחר את ספר "ארבעה טורים" של יעקב בן אשר, שחי מאתים שנה לפניו. קארו העדיף את "ארבעה טורים" על "משנה תורה" של הרמב"ם, כיוון שבניגוד לרמב"ם הקפיד בן אשר להציג את דברי הפוסקים השונים וחילוקי הדעות ביניהם, בעוד שהרמב"ם כיסה את מקורותיו והציג גרסה הנסמכת על שיקול דעתו בלבד. יתרון נוסף היה לספר הטורים, שהוא צמצם עצמו להלכות שהיו מקובלות ומיושמות בזמנו. זו היתה גם גישתו הבסיסית של קארו.
    "בית יוסף" היה הישג שאין דוגמתו בספרות הרבנית לדורותיה. הוא משמש עד היום מקור הכרחי לחקר התפתחות ההלכה. בזכות המחקר הקפדני שהושקע ב"בית יוסף", זכה "שולחן ערוך" באמון בלתי מוגבל והפך לקודקס המוסמך של ההלכה בקרב הקהילות היהודיות לאורך העת החדשה.
    כמו כל הרבנים הגדולים בדורו עסק גם בקבלה, והאמין כי מלאך מיוחד, אותו כינה "מגיד", פוקד אותו לעתים תכופות ומדריך אותו בנבכי הקבלה כמו גם ההלכה. הוא הצטרף לחוג המקובלים הבולטים בצפת – משה קורדוברו, שלמה אלקבץ – שעשו את צפת לאחד המרכזים החשובים ביותר של הקבלה שידעה במאה ה-16 פריחה ודחיפה מיוחדת בארצות המזרח, במיוחד בקהילות היהודיות במחוזות האירופיים של תורכיה.



  2. יצחק טאיטאצאק (Taitazak) חי בשלהי המאה ה-15 והמחצית הראשונה של המאה ה-16 ( תאריכי לידתו ופטירתו אינם ידועים). נולד בספרד ויצא עם משפחתו בגירוש ספרד. המשפחה השתקעה בסלוניקי, בה בילה את רוב ימיו. משנות ה-20' של המאה ה-16 דרך כוכבו כמורה הלכה דגול וכחכם קבלה. שימש כרבה הראשי של קהילת סלוניקי הגדולה וסמכותו התפשטה על מרחב האימפריה העותמנית. הוא העמיד תלמידים רבים ונראה שהשפיע גם על גדולי תורה כיוסף קארו. לטאיטאצאק מייחסים את השימוש המקורי במוטיב "המגיד" – הופעתו של מלאך המגיד את דברי האל ומגלה את צפונות התורה והחכמה הנסתרת לחכמים שזכו להתגלות זו. דמות כזאת מופיעה ב"ספר המשיב", שחובר כנראה בתקופה שקדמה לגירוש ספרד ונודעה לו השפעה רבה בחוגי המקובלים, אך יש המייחסים את חיבור הספר לטאיטאצאק, בשל השימוש האפקטיבי שעשה במוטיב זה. יוסף קארו אף הוא נזקק לדמות "המגיד" כדי לקבוע במסמרות את פסיקותיו והכרעותיו ההלכתיות בחיבורו "בית יוסף". טאיטאצאק עצמו שאב לא מעט השראה מכתבי תומאס אקוינס והתמצא בפרטי הוויכוח הסכולסטי שהעסיק את המחשבה הנוצרית במאות ה-12 וה-13. מן הוויכוח הזה הסיק טאטאצאק, למרות נטיותיו הפילוסופיות הברורות, כי אין לעודד את העיסוק בפילוסופיה, שהיא צרה ואויבת לאמונה.