דצמ 302014
 

רבני צפת, בהנהגת ר' יעקב בירב, הכריזו על חידוש מוסד הסמיכה בישראל, אך נתקלו בהתנגדות נחרצת של רבני ירושלים, בהנהגת הרב לוי בן חביב, בנו של מחבר עין יעקב, שהתמנה כרבה של הקהילה היהודית בירושלים. מוסד הסמיכה שבת זה מאות שנים, מאז התמסמס המרכז היהודי בארץ-ישראל. יזמתם של בירב וחבריו העידה כאלף עדים על תחושת ביטחון שליוותה את מחדשי  הישוב היהודי, תחושה שהיתה קשורה בלי ספק בגאות התקוות והציפיות המשיחיות לאחר גירוש ספרד, אך ליזמת בירב וחבריו היו סממנים בעלי משמעות פוליטית מובהקת (יצירת סמכות מרכזית בארץ-ישראל) ועל כן עוררה קנאה וחששות מצד רבנים שמחוץ לצפת.

קבוצת רבנים ומקובלים, שחיו ופעלו בצפת בדור שלאחר יעקב בירב, הפכו אותה למרכז ההלכתי והקבלי החשוב ביותר ברחבי העולם היהודי דאז. יוסף קארו הוסמך על ידי בירב להמשיך את מפעלו; אך הוא זכה לעמדת בכורה בעולם היהודי בזכות עצמו, עם פרסום מפעלו הענקי – החיבור ההלכתי המונומנטלי "בית יוסף" והחיבור שבא בעקבותיו, "שולחן ערוך" – בו החל עוד בשבתו באדריאנופול ואותו השלים בשבתו בצפת, בה חי כארבעים שנה. בצדו ובצלו של קארו חי ופעל בצפת משה בן יוסף טראני (1580-1500), שנמנה על ארבעת החכמים שקיבלו סמיכה מידי בירב. לאחר פטירת קארו הפך טראני מנהיג הקהילה בצפת.

מיקומה המיוחד של צפת בגליל העליון, ליד הר מירון, מקום קבורתו של שמעון בן-יוחאי, שלו יוחס חיבור היסוד של הקבלה, ה"זוהר", הנוף הגלילי ההררי עם הודו המיוחד, התפוצה לה זכה ה"זוהר", מאז נדפס לראשונה באיטליה (1558) – כל אלה חברו בהפיכתה של צפת למוקד משיכה למקובלים שהרימו כאן את מחשבת הקבלה לשיאים חדשים – שלמה אלקבץ, משה קורדוברו, יצחק לוריא אשכנזי (האר"י). קורדוברו הטביע רושם עצום על חבורת המקובלים שהקיפה אותו (בכלל זה האר"י), אם בשל השליטה המדהימה שהוכיח במחשבת הקבלה ומלאכת ההרכבה שעשה מן הרעיונות והמגמות שהתרוצצו בתוכה מאז נכתב "הזוהר" בשלהי המאה ה-13, ואם משום שחשו כי הוא העניק למחשבת הקבלה תבנית ברורה, בייחוד לגבי שאלת היחס בין האל לבין העולם שברא. כיצד ניתן לתאר יחס זה, אם מעלים על הדעת את הפער האינסופי, הבלתי נתפס, בין האל כאינסוף מושלם לבין העולם הסופי, העכור, הפגום שברא. בריאה זו, על פי קורדוברו, התרחשה על דרך ההאצלה מספירה לספירה. רק הספירה הראשונה הקרובה לאל היתה מושלמת. ממנה והלאה היתה ההאצלה מסורה בידי הספירות, עד להופעת החומר הגשמי. תהליך זה כבר לא היה כרוך במעורבותו הישירה של האל, אף שנעשה ברצונו של האל. זה כביכול יצא כבר משליטתו של האל. רעיון הספירות כשלעצמו ליווה את מחשבת הקבלה מראשית התפתחותה. הספירות היו בבחינת האמצעי או כלי התיווך ההכרחי להכרת האל, שכשלעצמו אינו ניתן להכרה. הספירות נתפסו בחינת גילוי של האל שכשלעצמו הוא נסתר. האל מתגלה באמצעות הספירות שלו. אך מרגע שנקשר רעיון הספירות עם המושג הבלתי אפשרי של האל, הוכחה פוריותו, דווקא בשל המתח הדיאלקטי שנשא בחובו – בין הספירות לבין האל. עניין זה ריכז סביבו את מיטב המחשבה הקבלית, שברובד אחד עסקה מיד בשאלת היחס בין האל לבין הספירות – האם יש לתפוס אותן כנפרדות מן האל? האם הן זהות עם האלוהות? – ואילו ברובד שני סיפקה מפתחות אפשריים לבחינת היחס בין האל לבין הבריאה שלו.

התפנית הדרמטית שחולל לוריא במחשבת הקבלה היתה בהכנסת רעיון ה"צמצום" ו"שבירת הכלים" אל תוך התיאור המקובל של אקט הבריאה. אצל קורדוברו והקודמים לו הבריאה, שנוזמה כאקט רצוני של האל, נעשתה על דרך ההאצלה; היא נבעה מן האל, וחלחלה מטה דרך עשר הספירות. היתה זו תמונה ניאו-אפלטונית, דינמית אמנם (בניגוד לתפיסה האפלטונית הרפלקסיבית והפסיבית במהותה); אך דינמיקה זו נעצרה עם היווצרות העולם הגשמי העכור והרחוק משלמות. תפיסה זו הציגה את מעשה הבריאה כאקט של החצנה – האל היוצא ומתפשט מתוך עצמו, בחינת יציאה מן הכוח אל הפועל.

ואילו אצל לוריא מעשה הבריאה היה כרוך בתנועה פנימה ולא החוצה. הוא העתיק את מרכז הכובד מן המתח – החיצוני במהותו – בין מושג האינסוף המתפשט ללא גבול לבין ראיית העולם הזה, המוגבל, המסוים והמשובש, ומן השאלה כיצד ניתן לגשר ביניהם אל השאלה המקדמית וה"טכנית" במהותה – כיצד ניתן לדבר על בריאת העולם מחוץ לאינסוף שכבודו מלא הכל. כאן הכניס לוריא את גורם הצמצום. האל צמצם את עצמו, התכנס פנימה, כדי להותיר מקום לבריאת העולם, בריאה המתחילה באדם דווקא ("אדם קדמון"). האור האינסופי חדר אל החלל שנוצר ותוך כך נוצרו הספירות שהיו אמורות לקלוט אותו. והנה בתהליך זה אירע שבר, הספירות שמתחת לשלוש הספירות העליונות התמוטטו תחת כובד האור וקרסו ("שבירת כלים"). האור נסוג אל מקורו, אבל ניצוצות אור נלכדו בין השברים (הקליפות). תהליך הבריאה השתבש וסטה לחלוטין מן התכנית המקורית. העולמות זחו מן המקומות המיועדים להם; אבל מיד החל תהליך נגדי של תיקון על ידי אדם קדמון. חלק גדול בא אז על תיקונו, בדרך של יצירת דפוסי יסוד חדשים ("פרצופים"); אך התהליך לא הושלם, וזו משימתו של האדם עלי אדמות – לסייע בהשלמת התיקון, הכרוך בהינתקות מן הקליפות ובהשבת המיזוג המלא בין האל לבין הבריאה. האדם אינו מסוגל לבצע את התיקון בעצמו; זה למעלה מיכולתו; אך הוא יכול לעורר את כוחות האור לפעולה. האדם במעשיו, בתפילתו ובמחשבתו, אם הם מכוונים לתכלית התיקון, הופך עצמו לגורם פעיל בתהליך התיקון. לכל המעשים, התפילות והמחשבות, יש משמעות עמוקה הקשורה בתיקון העולם, אף שבני אדם בדרך כלל אינם מודעים לה; אך משמושגת הכרת המשמעות הזאת, הם הופכים לבעלי משקל והשפעה על תהליך התיקון. חיי קדושה, תפילה ומדיטציה, באמצעות לימוד התורה והתעמקות ברזי הקבלה – זו דרך התיקון.

 

ערכים אישיים
  1. יעקב בירב (1546-1474). נולד במקדה, ליד טולדו בספרד. בגירוש 1492 יצא למרוקו והתמנה שם, למרות גילו הצעיר, כרב של קהילת יהודי פז. כעבור שנים אחדות יצא למצרים, לארץ-ישראל ולסוריה, בנסיעות עסקים וכמורה הלכה. במסעותיו פקד לעתים קרובות את צפת וקנה לו שם תלמידים והשפעה רבה. בין תלמידיו נמנה גם יוסף קארו. חכמי צפת קיבלו את הצעתו של בירב לחדש את מוסד הסמיכה ולהשיג את הסכמתם של חכמי ירושלים ותפוצות ישראל. התנגדותם של חכמי ירושלים, שאליהם הצטרפו גם חכמי קהיר, בהנהגת הרדב"ז (ר' דוד בן זמרה) הכשילה בסופו של דבר את היזמה הנועזת. השלטונות התורכיים גירשו את בירב בעקבות הלשנה. טרם צאתו ערך בירב סמיכה לארבעה מתלמידיו, ביניהם יוסף קארו ומשה טראני. בירב התיישב בדמשק ומשם המשיך בוויכוח החריף בינו לבין הרב לוי בן חביב, מנהיג קהילת ירושלים.



  2. שלמה אלקבץ (1584-1505). מקובל, דרשן ומשורר. מחבר המזמור "לכה דודי". הגיע לארץ-ישראל ב-1529. התיישב בצפת ב-1535. אין ידיעות רבות על חייו ופעילותו בצפת. ידוע כי נהג לצאת עם תלמידיו אל קברי צדיקים, כדי להתעמק בקרבתם ברזי ה"זוהר". לו מייחסים את המנהג שהתפשט בקרב מקובלי צפת לצאת אל השדות כדי לקבל את פני השבת. תלמידו המובהק היה משה קורדוברו, שנישא לאחותו. אך הוא הושפע ביותר מתלמידו והחזיק אף הוא בתורת ה"ספירות". דעתו היתה שה"ספירות" מייצגות את מהותו של האל ואין להפריד ביניהם. מכאן אך כפסע לתפיסה כי העולם והמציאות חדורים באל.



  3. משה בן יעקב קורדוברו (1570-1522). בן למשפחה מגולי ספרד, שמוצאה כנראה מקורדובה. חי בצפת והיה תלמידם של יוסף קארו ושלמה אלקבץ. בימיו האחרונים שימש מורו של יצחק לוריא (האר"י הקדוש). נמנה על קבוצת המקובלים שעשו את צפת למרכז קבלה ראשון במעלה. את חיבורו הגדול, "פרדס רימונים", בו פרש את תורת הקבלה שלו, כתב בגיל 27. בעשר השנים הבאות כתב פירוש נרחב לספר "הזוהר" המיוחס לר' שמעון בר-יוחאי. קורדוברו ראה במקרא, בתלמוד ובקבלה שלוש דרגות בהכרה הדתית ורק מי שמגיע למדרגה העליונה – חכמת הנסתר – מגיע להכרת האל.
    נקודת המוצא של קבלת קורדוברו היתה דיון במהות האל, מבוססת על המחשבה הפילוסופית של ימי הביניים – הזרם הניאו-אפלטוני - בהתייחסותה לאל. בעקבות הרמב"ם והתיאולוגים השכלתנים שלל קורדוברו כל אפשרות לחבר לאל תארים כלשהם. האל כ"אינסוף" הוא ישות טרנסצנדנטית, שמעבר להשגת אדם. אבל אם הפילוסופיה אינה יכולה לגשר בין האל לבין בריאתו, הקבלה מצליחה לבצע גישור נכסף זה באמצעות רעיון ה"ספירות". רעיון הספירות הוא רעיון יסוד, שתפס מאז ומתמיד מקום מרכזי במחשבת הקבלה. קורדוברו העניק לו בהירות שכלתנית – מן הסתם בהשפעת הדיון הסכולסטי שהעסיק אז את התיאולוגיה הנוצרית ואת מחשבת האיסלם. הספירות הן דרגות האצלה הנובעות מן האל, בדמות האור השופע ומתפשט ממנו. בתהליך האצלה זה, מספירה לספירה, חל פיחות בדרגת הטוהר או האור הרוחני האינסופי, עד שהוא מגיע לדרגה של הגשמה וחומריות. קיום הספירות הוא פועל יוצא של רצון האל. אין להן קיום משלהן. באמצעות הספירות האל מתגלה. היחס בין הספירות עצמן הוא של השתלשלות אחת מן השנייה. האור האלוהי מחלחל מספירה לספירה עד לבריאה שבתחתית. זו אינה בריאה של יש מאין. הבריאה הראשונית מתרחשת כבר במעבר לספירה הראשונה, שהיא מובחנת מן האל.



  4. אל שורת המקובלים בצפת הצטרף ב-1570 יצחק לוריא אשכנזי (האר"י [האלוהי רבי יצחק], 1535 -1572). הוא נולד בירושלים. אביו עלה לארץ מגרמניה. נישא כאן לאשה ממשפחה ספרדית. האב נפטר בילדותו והאם יצאה עם בנה למצרים, שם גדל והתחנך בבית דודו, שהיה המוכס הראשי במצרים. לוריא הצעיר נשא לאשה את בת דודו. הוא למד תורה אצל ר' דוד בן אבי זמרה (רדב"ז), אך עיקר מעייניו היו נתונים ל"זוהר" ולספרי הקבלה. הוא הרבה להתבודד, לצום ולשמור על ערות בלילות. ב-1569 עלה לארץ-ישראל, התגורר זמן מה בירושלים ועבר לצפת, עיר המקובלים. כאן משך אליו תלמידים ומעריצים רבים. עמם היה יוצא לשדות מחוץ לעיר ומשתף אותם בחזיונותיו וברזי הקבלה שנחשפו לו. ב-1572 נספה האר"י במגפה שפקדה את העיר. הסתלקותו המהירה והפתאומית היכתה בתדהמה את חסידיו. הם ראו בכך יד אלוהים, שאסף אותו אליו כמו שנאסף חנוך המקראי, שעליו נאמר כי התהלך עם אלוהים. לוריא לא השאיר אחריו תורה כתובה; אך תלמידיו ותלמידי תלמידיו העלו על הכתב דברים ששמעו מפיו ואצרו בזיכרונם (וכמובן גם הוסיפו משלהם). על כולם האפילה גרסתו של חיים ויטאל, שנחשב תלמידו המובהק, ונכתבה מיד אחרי מותו של לוריא, בין השנים 1573 ל-1576. גרסה זו נתפרסמה בחיבור "עץ חיים" (או "שמונה שערים") ובעצמה עברה גלגולים ושינויי גרסה. אליה הצטרפה גרסתו של ישראל סרוק, שהפיץ את קבלת האר"י באיטליה, עשרים שנה לאחר מותו של לוריא. ההבדלים בין הגרסות השונות, הבדלי הנוסח אצל ויטאל עצמו, העניקו כר נרחב לפירושים והארות ולספרות ענפה אודות הקבלה הלוריאנית, כבר בעשרות השנים הראשונות שלאחר פטירתו של האר"י.