דצמ 302014
 

אוגוסט. זיגיסמונד אבגוסט הרחיב את סמכויות השיפוט של הרבנים ופרנסי הקהילות לצורך חיזוק הניהול האוטונומי של הקהילות היהודיות. נקבע במפורש כי היהודים רשאים להתדיין ולשפוט על פי דיני ישראל. יתר על כן, בחירת הרבנים נמסרה לידי הקהילות, לאחר שעד כה התערבו מלכי פולין בבחירת המנהיגות היהודית, במאמץ ליצור סמכות יהודית ריכוזית, אחראית בפני המלך, שתרכז בידיה את גביית המסים. ניסיון זה נכשל, כיוון שהרבנים והמוכסים שמונו מטעם המלך – בדרך כלל מקרב אותם מוכסים וספקי כספים, שהוכיחו יעילות בתפקידם ויצרו קשרים טובים עם חצר המלך – לא זכו באמון הציבור היהודי. הפקודה של 1551 העניקה גושפנקא רשמית לדפוסי האוטונומיה היהודית שהתגבשו לאטם ברחבי הממלכה הפולנית.

דפוסי ההנהגה העצמית של הקהילות היהודיות קיבלו צורה מוגדרת על בסיס פקודת 1551. כל קהילה בחרה בוועד הקהילה, שברבות הימים נקרא "קהל". כל קהילה יהודית עירונית גדולה סיפחה אליה את הקהילות הקטנות בעיירות ובכפרים הסמוכים. בראש קהילה גדולה כיהנו 40 פרנסים. בקהילות בינוניות כ-20 פרנסים ובקהילות קטנות כ-10. הפרנסים נבחרו פעם בשנה, בחול המועד פסח, על ידי "בוררים", שנבחרו בהגרלה מבין נכבדי הקהילה. כך נבחרו גם גבאים לבית-הכנסת, לבתי-הספר ולצדקה וכן משגיחים על השווקים ושומרי הסדר בשכונה היהודית, וכן שמאים להערכת שווי המסים הנגבים מבני הקהילה. מבין הפרנסים נבחר ראש הפרנסים האחראי על ניהול ענייני הקהילה וייצוגה בפני השלטונות. לפעמים היו הפרנסים מתחלפים בתפקיד זה מדי חודש ונקראו "פרנס החודש". בצד הפרנס הראשי כיהן רב הקהילה, שמונה בחוזה על ידי הפרנסים. הוא שימש גם כדיין הראשי, בצדו פעלו שלושה דיינים, שנבחרו על ידי ה"בוררים". במשפטים שהתקיימו בערכאות הגויים, בין יהודי לבין נוצרי, השתתף נציג של ה"קהל", כמשקיף או כמומחה לדין היהודי.

אגודות וולונטריות רבות קמו ופעלו בצד ה"קהל", ללימוד תורה (כמו "תלמוד-תורה"), לסיוע ולטיפול רפואי ("ביקור חולים"), למתן שירותי קבורה ("חברה קדישא"), לסיוע בשרותי חופה וקידושים ("הכנסת כלה"), ל"פדיון שבויים". נטיית ההתאגדות וההתארגנות קיבלה ביטוי גם בהקמת חברות בעלי-מלאכה ("פועלי צדק"), שפעלו בדומה לגילדות והאגודות של האומנים והסוחרים בחברה הנוצרית העירונית.

ה"קהל" היה פעיל גם ברמת החקיקה ומוציא מדי פעם תקנות הנוגעות לכל תחומי החיים – ההתנהגות הכלכלית, המשפחתית, הדתית. פעילות זו הועברה במשך הזמן ל"ועדי הארצות" שייצגו התלכדויות גדולות יותר של הקהילות היהודיות.

מגמת ההתלכדות של הקהילות היהודיות הושפעה קודם כל מן הצורך לתאם עמדות כלפי השלטון בייחוד במאמץ הבלתי פוסק לקיים את הזכויות הישנות מול השחיקה והכרסום מצד הגורמים העוינים את הקיום היהודי בפולין. אך גם הדינמיקה הפנימית של התרחבות הפסיקה הרבנית בקהילות, כתוצאה ישירה מחופש הפעולה שהוענק לבתי הדין הרבניים, על בסיס פקודת 1551, חייב מידה גוברת של תיאום בין הפוסקים בקהילות השונות, כדי למנוע פיצול, חיכוכים ופילוגים בעולם ההלכה. התרחבות הישוב היהודי בפולין, ריבוי הקהילות, חייב הקמתה של מסגרת סמכותית שתשמש כעין בית-דין עליון ותכפה דעתה על הקהילות השונות, אם בדברי ריב פנימיים, אם בדברי ריב בין יהודים בני קהילות שונות ואם בסוגיות אחרות. מנהיגי הקהילות, רבנים ופרנסים והסוחרים היהודים הגדולים, נהגו לנצל את הירידים הגדולים שהתקיימו בממלכה לצורך התוועדות ביניהם ובירור נקודות מחלוקת ותיאום עמדות מול השלטונות. היריד הגדול בעיר לובלין, על גבול פולין-ליטא, שהתקיים מדי שנה בחודש פברואר, הפך להיות מקום ההתוועדות הקבוע של ראשי הקהילות. ב-1540 העניק המלך אישור לקיומו של בית-דין קבוע בלובלין ליישוב הסכסוכים בין הסוחרים היהודים. בבית-דין זה ישב בראש הרב של לובלין ושני דיינים מכל אחת משלוש הערים הגדולות – פוזנה, קרקוב ולבוב.

לכלל התפתחות מכרעת הגיעו הדברים משהנהיגו השלטונות ארגון מחדש של גביית המסים מן הציבור היהודי, במגמה ריכוזית יותר. במקום הגבייה הקולקטיבית על בסיס קהילתי הונהגה גבייה כוללת על בסיס הגלילות או ה"ארצות" שמהן הורכבה אז ממלכת פולין – פולין גדול (העיר המרכזית פוזנה), פולין קטן (הערים המרכזיות קרקוב ולובלין), רוסיה האדומה ופודוליה (העיר המרכזית לבוב), ווהלין (לודמיר וקרמניץ), ליטא (בריסק וגרודנה, ולאחר זמן גם וילנה). מהלך זה אילץ את הקהילות להתארגן באותה מתכונת וליצור גוף – "ועד" –  שיעריך את שיעורי המסים המוטלים על כל קהילה במחוז. ב-1581 קבע הסיים הפולני כי את מס הגולגלת יש להטיל באופן קולקטיבי על כל יהודי הממלכה. תקנה זו היא שנתנה את הדחיפה המכרעת להקמת "ועד הארצות". תחילתו כ"ועד חמש ארצות", שמספר הארצות המיוצגות בו משתנה מוועידה לוועידה. ב-1623 כשפרשה ליטא מן הוועד המשותף, נקבע השם "ועד ארבע ארצות". הוועד היה מתכנס פעם או פעמיים בשנה. בחורף בלובלין ובסוף הקיץ בירוסלב, בד בבד עם התכנסות הירידים. כך תיאר ההיסטוריון, בן הזמן, נתן נטע הנובר, את מעמדו של הוועד בקרב קהילות פולין: "והפרנסים דארבע ארצות היו כמו סנהדרין בלשכת הגזית, והיה להם כוח לשפוט כל ישראל שבמלכות פולין ולגדור גדר ולתקן תקנות ולענוש אם לפי ראות עיניהם, וכל הדבר הקשה יביאו אליהם וישפטו הם. ופרנסים דארבע ארצות היו בוררין להם דיינים מן הקהילות להקל עליהם משא, והם נקראים דייני מדינה. וכל דיני ממונות באו לפני דייני המדינה, ודיני קנסות ודיני חזקות ושאר דינים קשים באו לפני פרנסים דארבע הארצות."

בכל אחת מארבע הארצות פעל ועד ארצי שייצג את קהילות הארץ והיה כפוף ל"ועד ארבע ארצות". המבנה הארגוני של יהדות פולין היה דומה לזה שנהג במדינת פולין, שבה בכל ארץ פעל סיים מקומי וכל הסיימים הארציים שלחו נציגים לסיים הגדול והיו כפופים לו.