דצמ 222014
 

עם עליית פאולוס ה-4 (1559-1555) לכס הקדוש נפתח פרק אפל בתולדות היהודים במדינות האפיפיור. ביולי יצא צו האוסר על היהודים להתגורר בצוותא חדא עם הנוצרים, ועליהם להתרכז בשכונות מיוחדות להם. כך הונח היסוד ליצירת הגטאות היהודיים בערי איטליה ובאירופה כולה. נאסר על היהודים להחזיק ברשותם נכסי דלא-ניידי. גם בגטאות הם רשאים להתגורר בתנאי שכירות בלבד. בכל עיר יותר קיומו של בית-כנסת אחד בלבד. על היהודים להיבדל מן האוכלוסיה הנוצרית; הגברים יהיו חייבים ללבוש כובע צהוב והנשים צניף צהוב. היהודים אינם רשאים להעסיק עובדים או משרתים נוצריים. הרופאים היהודים אינם רשאים לטפל בחולים נוצריים. היהודים אינם רשאים לעסוק במסחר צרכי אוכל ולבוש. רק סחר בגדים ישנים יותר להם. היהודים חייבים לנהל את פנקסיהם בשפה האיטלקית, כדי לאפשר ביקורת מצד השלטונות. רוב הגזרות האלה לא היו חדשות; אך מעולם לא נאכפו ממש. עכשיו הפכו בפקודת האפיפיור למציאות מרה. בתוך שבועיים אולצו היהודים המתגוררים בשכונות הנוצריות לעבור אל תחום הגטו שעל גדות הטיבר. בשטח מצומצם זה, שהקיף רחוב וכמה סמטאות, הצטופפו כאלפיים נפשות. תוך חודשיים הוקף הגטו בחומות עם שערים.

בעיר הנמל אנקונה התרכזו במשך הזמן מאות אנוסים, שנמלטו בשעתו מספרד ומפורטוגל ושבו ליהדותם. עכשיו ניחתה עליהם המכה. בפקודת האפיפיור פשטה האינקוויזיציה ולכדה כמאה אנוסים שחזרו ליהדות. השאר נסו מן העיר והתפזרו בערי איטליה שמחוץ לשליטת הכס הקדוש. חלק מן הנתפשים היו סוחרים בעלי נתינות עותמנית. בהשתדלותם של דונה גרציה ויוסף נשיא התערב השולטן ודרש מן האפיפיור לשחרר את נתיניו. אלה שוחררו, אך האחרים, שמונים וארבעה במספר נידונו לשריפה. ששים מהם הצילו את עצמם על ידי חזרה בתשובה נוצרית והגליה לאי מלטה. עשרים וארבעה בחרו להיהרג על קידוש השם (מאי 1556).

אחד הנמלטים מאנקונה היה הרופא המפורסם אמטוס לוזיטאנוס (?- 1568), שקנה לו שם בהרצאותיו ובחיבוריו הרפואיים, שהיו מבוססים על הניסיון שצבר בריפוי מחלות. הוא נולד במשפחת אנוסים בפורטוגל ולמד רפואה באוניברסיטה של סלמנקה. הוא נמלט מליסבון להולנד מחמת האינקוויזיציה; נדד בצרפת ובגרמניה והגיע לאיטליה. כאן שב ליהדות בגלוי. משגבר כוחה של האינקוויזיציה באיטליה נמלט בעור שיניו מאנקונה והתגלגל לתורכיה (1559). כאן נקלט בסלוניקי. אימץ לעצמו שם עברי – חביב (תרגום השם אמטוס) ופעל במסגרת הקהילה היהודית שם עד מותו.

 

הקהילות היהודיות בתורכיה, ובראשן סלוניקי, בתגובה הכריזו חרם כלכלי על אנקונה. אך החרם נכשל, בשל התנהגותם של יהודי אנקונה עצמם; אלה חששו מנקמת האפיפיור והפצירו באחיהם בתורכיה לחדול מן החרם. דוכסות אורבינו, שהעניקה תחילה מקלט לאנוסים הבורחים מאנקונה, בתקווה להיבנות מהטיית הסחר היהודי אליה, חזרה בה וגירשה את הפליטים משנכזבה תוחלתה להפנות אל הנמל שלה את הסחר היהודי מתורכיה (1558).

האיסור הגורף על ספרי התלמוד גרם לסגירת הישיבות במדינת הכנסייה. העיר קרמונה, בדוכסות מילאנו, הפכה לשעה למרכז לימוד התלמוד באיטליה; אך כיוון שנשלטה על ידי הספרדים, לא התקשה האפיפיור לשכנע את המושל הספרדי להחרים גם שם את ספרי התלמוד. כעשרת אלפי ספרי תלמוד הוחרמו והועלו על המוקד בבת אחת בקרמונה (1559). בלטה לעין העובדה שמדיניות ההחרמה האפיפיורית לא הופנתה כלפי ספרות הקבלה. הנימוק לכך היה שב"זוהר" ובקבלה יש מוטיבים נוצריים העשויים לקרב את היהודים לנצרות.

האפיפיור פיוס ה-4 (1565-1559) מיתן את מדיניות הדיכוי של קודמו. היהודים אינם חייבים בחבישת כובע צהוב בנוּעם בדרכים; הם רשאים להרחיב מעט את גבולות הגטו; הם רשאים לרכוש חנויות ובתי-מלאכה מחוץ לגבולות הגטו ולעבוד בהם בשעות היום; הם רשאים לסחור במוצרי מזון. האיסור על העסקת משרתים נוצרים נשאר בעינו. הותר לחדש הדפסת ספרי תלמוד, בתנאי שיעברו צנזורה, יושמטו כל הקטעים האנטי-נוצריים והכותרת "תלמוד" תומר בכותרת אחרת – "גמרא" (השימוש בשם "גמרא" נפוץ עד מהרה בקרב היהודים באשר הם ושכיחותו עלתה על השם "תלמוד").

דיכוי היהודים נעשה בידי אפיפיורים ששימשו קודם לעלותם לכס הקדוש בתפקיד ראש האינקוויזיציה. גם פיוס ה-5

(1572-1566) היה כזה. הוא ביטל מיד את ההקלות שהנהיג פיוס ה-4. היהודים הוחזרו לתחומי הגטו. הונהגה מדיניות אכיפה נוקשה. יהודים רבים יצאו את מדינות האפיפיור וחיפשו מקלט, אם בערים איטלקיות שמחוץ לשליטת האפיפיור ואם בתורכיה ואף בארץ-ישראל. לשיא הגיעה מדיניות הלחץ האפיפיורית כאשר ב-26 בפברואר 1569 יצא צו – הבולה Hebraeorum gens  – לגירוש היהודים בכל ערי מדינות האפיפיור, להוציא רומא ואנקונה באיטליה, אביניון וקרפנטרה בצרפת.