דצמ 302014
 

המלך התיר לקהילת לובלין לייסד ישיבה והעניק תואר רקטור לראש הישיבה. בכך ניתנה דחיפה ראשונה לבנייתה ולהתפשטותה של מערכת הישיבות בפולין. הישיבה הראשונה בפולין נוסדה על ידי ר' יעקב פולאק בסוף המאה ה-15; הוא גם הביא לכאן את שיטת ה"חילוק" בהוראת התלמוד. בשנת 1571 קיבל שלמה מלבוב זיכיון לייסד בתי ספר וישיבות בכל מקום שיחפץ. בתוך זמן קצר קמה רשת של ישיבות בכל רחבי פולין. כל קהילה ביקשה להתגדר בישיבה משלה. הישיבה היתה בית הספר הגבוה במערכת החינוך היהודי, שכולו מבוסס על התורה ועל התלמוד. רב הקהילה שימש בדרך כלל כראש הישיבה, אך לעתים הוזמן רב וגדול בתורה ממקום אחר לעמוד בראש הישיבה. פולין הפכה להיות ארץ של לימוד תורה. הקהילות מימנו את כלכלת תלמידי הישיבות, ואלה נחשבו כמי ש"תורתם אומנותם". לימוד התורה הפך לערך עליון. הווי מיוחד ודפוסי לימוד מיוחדים התפתחו בישיבות. פעמיים בשנה בימי הירידים הגדולים היו מאות ראשי הישיבות ואלפי חניכיהם יוצאים לירידים, בירוסלב או בלבוב או בלובלין, שם היו מתערבים זה בזה, מתחברים באופן חופשי לראשי ישיבות חדשים, מוצאים שידוכים. בחורי הישיבות היו יסוד ערני, תוסס ונייד בקרב הקהילות היהודיות. שיטת ההוראה בישיבות התבססה יותר ויותר על פלפול ו"חילוק". ראשי הישיבות היו תולים הררים של פירושים על חוט השערה ואחר כך טוחנים אותם עד דק, מחדדים ומעלים קושיות ופרכות. שיטת הפלפול והחילוק עוררה במשך הזמן ביקורת קשה בקרב גדולי התורה, כיוון שמבחינת התוכן היתה חלולה ומנותקת מפשוטו של מקרא ואף של המדרש.

תודות לישיבות והתעצמות לימוד התורה התחזק עד מאד מעמד הרבנים בקהילות. ההלכה התרחבה לאין שיעור, חדרה והשתלטה על חיי היום יום לכל פרטיהם, הן ברמה החברתית והן ברמה האישית. בייחוד ידעה פריחה ספרות השו"ת (שאלות ותשובות) שבה נטלו חלק רוב הרבנים. המצאת הדפוס והתפשטותו בפולין במחצית השנייה של המאה ה-16 העניקה דחיפה עצומה לספרות השו"ת והקלה על חדירת ההלכה לכל פרטי הפרטים מהם היו מורכבים חיי היהודי בן הזמן. ה"שולחן ערוך" וה"מפה" סיפקו מסגרת מוסכמת להתדיינות הרבנים ורבו החיבורים והפירושים שהתייחסו קודם כל אל שני החיבורים האלה, שעל בסיסם נערכה היצירה ההלכתית החדשה שקיבלה אופי מעשי במובהק.

מול המגמה הביקורתית והעניינית הגוברת שבלטה בספרות ההלכה והושפעה בוודאי מהלכי הרוחות האינטלקטואליים באירופה של המאה ה-16 וה-17, גברה באופן דיאלקטי מגמת ההסתגרות והחשדנות כלפי העיסוק בפילוסופיה שזוהתה עם מחשבה חופשית מדי המערערת על יסודות האמונה ובד בבד התחזק העניין בקבלה, שהעסיקה את כל הרבנים הגדולים של הזמן, ללא יוצא מן הכלל, ואף זו קיבלה אופי מעשי יותר, שהונע על ידי השאיפה הגוברת לקרב את הגאולה.

 

ערכים אישיים
  1. יעקב פולאק (נולד בין 1460 ל-1470 – נפטר אחרי 1522). נולד בבוואריה. התחתן עם בתו של המוכס הראשי בקרקוב. התמנה לרב וחבר בית-הדין בפראג. ב-1492 עורר פולמוס כאשר פסק כי זכות ה"מיאון" עומדת לגיסתו הצעירה, אותה השיאו לאיש בעודה ילדה. על פי זכות עתיקה זו היא רשאית לנטוש את בעלה ולהינשא לאיש אחר. חמישים שנה קודם לכן פסק אחד מגדולי הרבנים, מנחם ממרסבורג, כי זכות המיאון בטלה ומבוטלת. עתה התקוממו רוב הרבנים על פסיקתו של פולאק והכריזו עליו חרם. פולאק עבר מפראג לקרקוב; שם ייסד את הישיבה הראשונה בפולין והנהיג בה את הוראת התלמוד בשיטת ה"חילוקים" – הצגת סתירות בפסיקות התלמוד ותירוצן באמצעות הבחנות דקות מן הדק. ב-1495 יצא עם כל קהילת קרקוב המגורשת לקז'ימיר. ב-1503 מונה על ידי השלטונות כרב של כל יהודי פולין. כהונה זו איבדה את תוקפה, בשל הפיצול והחיכוכים בין הקהילה היהודית בבוהמיה לבין הקהילה היהודית בפולין. ב-1520 הסתבך פולאק בעלילת דברים כנגד רופא החצר בקרקוב, והוא נאלץ לברוח מן העיר ולהסתתר ומאז אבדו עקבותיו. הוא לא השאיר אחריו כתובים ותאריך ומקום מותו אינם ידועים.



  2. משה בן ישראל איסרלש - הרמ"א, (1572-1530/1525). נולד בקרקוב למשפחת פרנסים עשירה. למד בישיבת לובלין אצל הרב שלום שכנא. נשא את בת שכנא לאשה, שנפטרה בגיל צעיר ואיסרלש בנה בית-כנסת לזכרה, שקיים עד עצם היום הזה. איסרלש רכש לעצמו ידיעה בפילוסופיה, אסטרונומיה והיסטוריה. ב-1550 מונה כחבר בית-דין בקרקוב. הוא ייסד ישיבה משלו ותמך בתלמידיו באמצעיו האישיים. עד מהרה קנה לעצמו מוניטין כאחד מגדולי הפוסקים בדורו.
    מפעלו הגדול של איסרלש היה חיבור ה"הגהות" או ה"מפה" ל"שולחן ערוך" של יוסף קארו, במטרה לכלול בו גם את פסיקות חכמי אשכנז, שלא קיבלו ביטוי ראוי בחיבורו של קארו. בזכות מבצע זה הפך ה"שולחן ערוך" כשהוא מכוסה ב"מפה" של איסרלש לחיבור ההלכתי הקאנוני של יהדות פולין וסיפק בסיס מוצק ליצירה ההלכתית הרבנית בדורות הבאים. בכך נשמרה אחדות ההלכה בעולם היהודי, על אף הפיצול בין יהדות ספרד ליהדות אשכנז. איסרלש ביקש להחזיק הן בהלכה, הן בקבלה והן בפילוסופיה (האריסטוטלית), תוך מאמץ להעניק פשר רציונלי לעיקרי האמונה היהודית ולמצוותיה; אך עליונותה של ההלכה נשמרה אצלו תמיד. מתנגדיו הצביעו על כך שאיסרלש נותן עדיפות לפוסקים הראשונים, שגישתם היתה מתונה בהשוואה לפוסקים אחרונים, שגישתם היתה מחמירה יותר.



  3. שלמה בן יחיאל לוריא - המהרש"ל (1574-1510?). נולד בפוזנה. התייתם בנעוריו. קיבל את חינוכו התורני אצל סבו. בגיל 40 התמנה רב וראש ישיבה בעיר אוסטרוג. בשנותיו האחרונות חי בבריסק (ברסט-ליטובסק) ובלובלין, שם כיהן כראש ישיבה. הוא ייסד ישיבה משלו, שם לימד על פי דרכו המיוחדת. בשיטת הפלפול ראה רק אמצעי לחידוד מוחם של התלמידים, אך אין היא הדרך לגילוי האמת בתלמוד. לצורך זה יש לחזור אל המקורות הטקטסטואלים ואל הפוסקים הראשונים. הוא הפגין עצמאות רבה בפסיקותיו ובפירושיו לתלמוד (החיבור "ים של שלמה"); אלה התקבלו על דעת רבים מפוסקי דורו והוא נחשב שני רק לרמ"א. הוא היה מבקר חריף הן של ה"שולחן ערוך" של קארו והן של ה"מפה" של איסרלש, שלדעתו לא ירדו תמיד לעומקה של ההלכה ועשו פשרות. על פוסקי זמנו הבינוניים השמיע ביקורת קטלנית, שעוררה עליו זעמם של רבים. בינו לבין איסרלש שררו יחסי כבוד; אך לוריא גינה את נטייתו של איסרלש לפילוסופיה, בייחוד זו האריסטוטלית, בה ראה טומאה מסוכנת, ואילו איסרלש ביקר את נטייתו המופרזת של לוריא לקבלה, אף שלוריא לא ערבב את רעיונות הקבלה בדיון ההלכתי שקיים.



  4. אברהם בן שבתאי הורוביץ (1615-1550). אביו של השל"ה הקדוש. תלמידו של הרמ"א. שימש כדיין בלבוב. נחשב כאחד מגדולי חכמי התלמוד של זמנו. החזיק בתוקף בהשקפה כי יש לשלב לימודי התלמוד עם השכלה כללית ואת התלמוד ניתן להבין באופן שכלתני. ברוח זו חיבר את פירושו ל"שמונה פרקים" של הרמב"ם. בה בשעה נקלע לוויכוח חריף עם אב בית-הדין של פוזנה, ר' אהרן, שדרש להטיל חרם על כל ספרי הפילוסופיה והחכמות החיצוניות ובכלל זה על ספרו של הרמב"ם "מורה נבוכים". הורוביץ יצא באף ובחמה נגד אב בית- הדין הקנאי, כינה אותו "חמור" וכה כתב: "מה שאמר החמור, שאין מותר ללמוד רק התלמוד בלבד, זהו סותר למה שאמר הכתוב: ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים. וזה כי אף אם נהיה בקיאים בכל חדרי התלמוד, לא ניחשב בזה חכמים לעיני העמים, ואדרבא כל סברות התלמוד ודרשותיו ודרכיו הם לעג והיתול בעיני העמים, אם לא נלמוד יותר מזה כדי שנדע לבאר גם כן סברות התלמוד ודרשותיו באופן שיוכרו בעיני העמים. השכל יעיד עליו, והנה הניסיון יעיד על זה גם כן, כי מעולם לא ניצחו את המינים אלא בעלי המקרא ובעלי החכמות". חיבורו הפולמוסי של הורוביץ לא התפרסם, ונראה שהוטלה עליו צנזורה. הלך הרוחות בעולם היהודי נטה לא אל השכלתנות וחופש הדעות כי אם אל ההסתגרות ותורת המסתורין. הורוביץ עצמו לא עמד בלחץ ועבר שינוי מוחלט בדעותיו, התכחש להשקפתו הקודמת והצטרף אל המחנה השמרני.