דצמ 222014
 

התפרסם חיבורו הגדול של עזריה די רוסי (מן האדומים), "מאור עינים", ובו ניתוח וביקורת המדרשים התלמודיים, כמקור היסטורי, תוך השוואתם למקורות ההיסטוריים הלא-יהודיים, יווניים ולטינים, כדי לגלות מחדש את ההיסטוריה של עם ישראל בימי בית שני, התקופה ההלניסטית והרומית. יוצרי התלמוד התעלמו מן החומר ההיסטורי וההגותי הגלום בספרות האפוקריפית (הספרים הגנוזים), בכתביו הפילוסופיים של פילון האלכסנדרוני ובספרי ההיסטוריה של יוספוס פלביוס. ההיסטוריה של בית שני היתה שרויה באפלולית אם לא באפלה. במחקרו הנועז הראה די רוסי כי גם התנ"ך אינו יכול לשמש בסיס מוצק לקביעת הכרונולוגיה של העולם למן הבריאה. הספר עורר רעש גדול, ולא רק בקרב הרבנים והלמדנים היהודיים, כבר בזמן שנמצא בדפוס ותוכנו דלף החוצה. רבני ונציה הכריזו חרם על הספר (אף כי לא על המחבר, שהכל רחשו לו כבוד). ליזמת החרם הצטרפו רבני רוב הקהילות החשובות באיטליה. גם בצפת שבארץ-ישראל הוכרז החרם על הספר. חרם זה נמשך קרוב למאתים שנים. וכל הזמן הזה התעלמו מחיבורו המדהים של עזריה די רוסי, ורק בתקופת ההשכלה, בסוף המאה ה-18, נתגלה רוסי מחדש על ידי ראשוני המשכילים העבריים שהכירו בו מבשר דגול שלהם.

בתקופתו של אורבן ה-8 (1644-1623) אושרה הטבלתם בכפייה של בני משפחתו של יהודי, אב המשפחה, אם בחר להמיר את דתו.

הלחץ הכנסייתי המתמשך על הקהילות היהודיות במדינות האפיפיור הביא לדלדול מוחלט של הקהילות האלה במשך המחצית הראשונה של המאה ה-17. חובה של הקהילה היהודית ברומא למלווים חיצוניים נאמד ב-1647 בסכום העצום של 167,000 סקודי (כ-25,000 ליש"ט זהב), שאותו הקהילה התקשתה לפרוע. עם התרחבות שליטתה של האפיפיורות שסיפחה אליה את דוכסויות פררה ואורבינו, התרחבה גם מדיניות הלחץ על היהודים. פררה עברה לרשות הכס הקדוש משנסתיימה שם השושלת של דוכסי ד'אסטה (1597). בבת אחת השתנה שם מצב היהודים והחלה הגירה של אנוסים לוונציה ולערים אחרות. הוקם גטו בפררה ומאוחר יותר, ב-1626, הוקף חומה והועתקו לשם כל ההגבלות והחובות שחלו על יהודי הגטו ברומא.

בפדואה, שבתחום הרפובליקה הוונציאנית, הוקם הגטו ליהודים רק ב-1603. הרמת החומות השפיעה לרעה על היחסים הסימביוטיים שהתפתחו בכל זאת עם הסביבה הנוצרית. הסטודנטים של האוניברסיטה של פדואה הפכו את היהודים למטרה מיוחדת לתעלוליהם. סירובם של היהודים למסור גוויות מתיהם לצורך ניתוחים בפקולטה לרפואה, סיפקה תואנה להתקפות על ההלוויות של היהודים ולמחטפים של גוויות. היהודים נאלצו לפדות את עצמם מתרומת גוויות בתשלום מס שנתי לאוניברסיטה בסך מאה לירות.

בדוכסות מילנו, שהיתה נתונה לשליטת הספרדים במחצית השנייה של המאה ה-16, חיו היהודים תחת איום מתמיד של גירוש. ב-1592 הוציא פיליפ השני צו לגירוש היהודים. ביצוע הצו הושעה לכמה שנים, אך ב-1597 ציווה המלך הספרדי לאכוף אותו. העיר התרוקנה מתושביה היהודים, שעשו דרכם לערים כמו מנטובה, מודינה, וֶרונה, פדואה.

גם במנטובה, בה חיה קהילה יהודית גדולה בחסות הדוכסים של בית גונזגה, הורעו היחסים בין היהודים לבין האוכלוסיה הנוצרית, כתוצאה מן ההסתה הגוברת נגדם. לאחר מקרי התפרצות של ההמון, הורה הדוכס ב-1610 על הקמת גטו, לשם הגנה על היהודים. תוך שנתיים אולצו כל יהודי מנטובה לעבור אל הגטו הסגור בחומה. במהלך מלחמת שלושים השנה, כבשו גייסותיו האוסטרים של הקיסר פרדיננד ה-2 את העיר, גירשו את כל תושבי הגטו ובזזו את רכושם (1630). הקיסר התיר ליהודים לחזור אל העיר, אך רק מחצית מן המגורשים שבו אל העיר.

בפירנצה ובערי טוסקנה נהנו היהודים מרווחה יחסית תחת חסות הדוכסים מבית מדיצ'י. אבל תחת גל הריאקציה הקתולית השתנו התנאים גם בבירת הרנסנס של איטליה. ב-1571 הוקם גטו בפירנצה. הוטלו הגבלות על חופש הפעולה המסחרי של היהודים. אך מדיניות זו נכשלה בסופו של דבר בשל קשרי הסחר ההדוקים בין טוסקנה לתורכיה. את מקומה של פירנצה כמרכז הסחר של טוסקנה תפסה העיר ליוורנו, בה התיישבו סוחרים יהודים רבים מתורכיה, שריכזו בידיהם את רוב הפעילות המסחרית עם הלבנט.

בחוגי העלית היהודית, משפחות הסוחרים הגדולים בוונציה וברומא, נפוצה השכלת הרנסנס וידיעת השפה האיטלקית, ששימשה כמה וכמה משכילים יהודים, כשפת תרגום ושירה. בתחילת המאה ה-16 בלטו שתי משוררות יהודיות, דבורה אזכאריאל (Ascarelli ) ברומא ושרה קופיו סולם בוונציה.

דמות מרתקת, שהדגימה את השניות התרבותית וההתרוצצות הפנימית, שאפיינה את טובי המשכילים היהודיים, יוצאי המשפחות המיוחסות והעשירות בקהילות היהודיות בערי איטליה, היתה דמותו של הרב יהודה אריה (ליאונה) מודנה          (1648-1571).

משפחתו אולצה לעזוב את בולוניה, בעקבות הצו של האפיפיור פיוס ה-5. היא התיישבה בפררה ונמלטה משם לונציה, בעקבות הרעש הגדול שפקד את העיר. ליאונה קיבל חינוך תורני והשכלה כללית, במתכונת שאפיינה את חינוכם של ילדי משפחות הסוחרים היהודיים האמידים. הוא התבלט כילד-פלא וכעילוי, בעל כושר ביטוי מעולה, בעל-פה ובכתב. הוא שלט בשפה העברית, הלטינית והאיטלקית. התפרסם כדרשן כריזמטי ומבריק וזכה למשרת מטיף בוונציה, ממנה התפרנס בדוחק. אישיותו הססגונית והכישרונית התגלתה בעיסוקיו הרבים – עורך, מתרגם, מגיה, מנסח מכתבים, מחבר דרשות, עורך חתונות, חרזן, מוסיקאי, דרמטורג, עמיל, שחקן בתיאטרון חובבים, אלכימאי. הוא היה שרוי במצוקה כספית תמידית בשל הפסדיו במשחקי קלפים, שלהם התמכר. משלושת בניו שנים מתו בצעירותם והשלישי הרחיק נדוד לברזיל. אשתו לקתה בנפשה ומיררה את חייו. מסכת חייו היתה רצופה קשיים והפכה אותו אדם מריר. יחד עם זאת קנה לעצמו מעמד מכובד ביותר בזכות רוחב ידיעותיו והשקפותיו המקוריות, בקרב המלומדים הנוצרים בני זמנו, אתם הרבה להתכתב ולהחליף דעות.

ליאונה כתב הרבה; אך חיבוריו החשובים באמת לא נתפרסמו בחייו, מטעמי זהירות, שכן גישתו הביקורתית, הרביזיוניסטית, אל התלמוד (החיבור "קול סכל", שיש המייחסים אותו למחבר אלמוני אחר) ואל הקבלה (החיבור "ארי נוהם", בו תקף את "הזוהר" ואת תורת האר"י והציג את הקבלה המעשית כמעט כמעשה נכלים), היתה מקוממת עליו את סביבתו ואת רבני זמנו. נראה שהוא עצמו התלבט קשות בין עולם הדעות וההשקפות המסורתיות שרווחו אז לבין עולמו הפנימי, הפתוח, הספקני והביקורתי, ושניות זו קיבלה ביטוי בחיבורים סותרים זה לזה – מכאן כתב הגנה על התורה שבעל-פה (החיבורים "מגן וצינה" ו"שאגת ארי")  ומכאן כתב התקפה חריף ומוחץ על מבנה-העל של התלמוד ושל הספרות הרבנית, שהתגבבה במשך הדורות וכיסתה על תורת משה המקורית. בהתאם להשקפה זו, העז לפסוק כנגד כמה איסורים שנראו לו שרירותיים ומיותרים לגמרי, כמו השמעת מוסיקה (מתאימה) בבית-הכנסת, קיום משחקי כדור בשבת, הליכה בגילוי ראש.

הפן החתרני שבאריה מודנה נעלם מעיני סביבתו, ונראה שהקפיד להסתיר או אף לטשטש אותו באמצעות עמדותיו הסותרות. בין חיבוריו שלא נתפרסמו בזמנו נמצא גם כתב פולמוס חריף כנגד הנצרות ("מגן וחרב"). מפתיעה לא פחות היא האוטוביוגרפיה שכתב ליאונה, "חיי יהודה", בה כתב בגילוי לב על חייו, חולשותיו ולבטיו. מתכונת זו של כתיבה אוטוביוגרפית כה אישית וכה חושפנית לא נמצאה בספרות העברית קודם לכן; היא מסגירה מודעות עצמית בעלת מרכיבים מודרניים לגמרי.

 

דמות מעניינת אחרת, שהדגימה את פיצול האישיות שאפיין רבים מן המשכילים היהודיים בני הזמן, בני המשפחות המבוססות שזכו להשכלה הומניסטית כללית בצד החינוך התורני, היה הרב יוסף שלמה דלמדיגו (Delmedigo, 1591-1655; נודע גם בשם יוסף שלמה רופא, יש"ר), שהיה תלמידו של ליאונה מודנה והושפע ממנו רבות.

ערכים אישיים
  1. עזריה די רוסי (עזריה מן האדומים, ?1511- 1578?). נולד במנטואה, בן למשפחה יהודית מן העתיקות והמכובדות באיטליה. רכש השכלה רחבה עוד בנעוריו. למד רפואה, ממנה התפרנס אולי אך בקושי (על פי גרסה אחרת התפרנס מהגהת ספרים). נדד והתגורר בערים שונות, בעיקר במדינות האפיפיור. ב-1569 התיישב בפררה. ניצל ממות ברעש האדמה הגדול שפקד את העיר ב-1570. בשהותו כפליט מחוץ לעיר החרבה, נפגש במלומד נוצרי ששקד אותה שעה על איגרת אריסטיאס (שחוברה כנראה בשלהי המאה ה-2 לפני הספירה על ידי יהודי אלכסנדרוני ומספרת את סיפור תרגום השבעים – תרגום התנ"ך ליוונית – לשימושם של יהודי אלכסנדריה שדיברו יוונית ולא עברית). המלומד הנוצרי הופתע לשמוע שאין נוסח עברי מקורי של האיגרת והיהודים אינם מכירים כלל את האיגרת החשובה כל כך לחקר התנ"ך עצמו. מפגש זה עורר את עזריה. הוא ניגש לתרגם את האיגרת והשלים את עבודתו תוך שלושה שבועות. משהכיר בכך שכל הספרות היהודית ההלניסטית נדחקה והועלמה מאוצר הספרים היהודי, נטל על עצמו לתקן את המעוות. מלאכה זו, עליה שקד בקדחתנות, הפכה עד מהרה למבצע אדיר של חשיפת ההיסטוריה והתרבות היהודית הענפה של תקופת בית שני, כשהוא נשען על כל המקורות שיכול היה להניח עליהם את ידו – החל בספרים הגנוזים היהודיים, דרך המחברים הדגולים שהודחקו ונשכחו, כמון פילון ויוספוס פלביוס, דרך הפילוסופים וההיסטוריונים היווניים והרומאים וכלה בחכמי הכנסייה הנוצרית לדורותיהם – כדי לתקן ולהשלים את התמונה החסרה והמשובשת שיצאה מן המקורות התלמודיים. פרי מחקרו זה כונס בששים פרקים של החלק השלישי (שנקרא "אמרי בינה") של הספר "מאור עינים". השימוש שעשה רוסי במקורות נוצריים, בכלל זה אבות הכנסייה וגדולי הוגי הדעות בנצרות – מאוגוסטינוס הקדוש ועד תומאס אקוינאס – תוך מתן עדיפות למקורות אלה על המקורות התלמודיים, בכל עניין שבו נראו כאמינים ומבוססים יותר, היה אמיץ ונועז במיוחד. שום חוקר יהודי לפניו לא העז להישען כך על המקורות הנוצריים. לאמתו של דבר, היה רוסי אב-מייסד של "מדעי היהדות" המודרניים, שהקדים את זמנו בלמעלה ממאתיים שנה.



  2. סיקסטוס ה-5 (1590-1585) שינה את הקו. בבולה שהוציא - Christiana pietas - הוא התיר ליהודים לחזור אל הערים מהן גורשו, כמו כן החזיר להם את חופש המסחר והפעילות הפיננסית. הותר להם להלוות בריבית (בתנאי שלא תעלה על 18%), להדפיס ספרים שעברו צנזורה, לרפא חולים נוצריים. חובת ההשתתפות בדרשות נוצריות נשארה בעינה. כל ההקלות האלה היו כרוכות בתשלומים מיוחדים. נוכח ריבוי היהודים שהצטופפו בגטו, התיר סיקסטוס להרחיב את תחום המושב של הגטו.



  3. הרופא היהודי המפורסם, דוד מן התפוחים (דוד די פומיס, 1593-1525), בן למשפחה יהודית מן העתיקות והמכובדות באיטליה, חי ופעל בתקופת הריאקציה הקתולית ואולץ להגביל את פעילותו רק ליהודים, אך קיבל רישיון מיוחד לטפל גם בנוצרים מן האפיפיור פיוס ה-4 . רישיון זה בוטל על ידי פיוס ה-5, אך חודש על ידי סיקסטוס ה-6. לאות תודה הקדיש די פומיס את חיבורו הגדול "צמח דוד" לאפיפיור. היה זה לכסיקון פילוסופי-מדעי-היסטורי, כתוב בשלוש שפות – עברית, לטינית ואיטלקית. די פומיס היה איש אשכולות – רופא, בלשן ופילוסוף – שאת חיבוריו הרבים והמגוונים הקדיש בדרך כלל לאישים רמי מעלה, מהם אנשי דת ומהם אנשי מדינה בעולם הנוצרי. בין פרסומיו בלטה החוברת שכתב בלטינית, ב-1588, "בזכות הרופא היהודי" (De Medico Hebraeo Enarratio Apologica ), ובה תקף את ההשמצות היוצאות מחוגי הכנסייה הקתולית ומכוונות כלפי היהודים בכלל והרופאים היהודיים בפרט. הרופא היהודי מחוייב על פי התורה והתלמוד להחיש רפואה לכל חולה וסובל, טען בחוברתו, והביא דוגמאות רבות של רופאים יהודיים שהצטיינו בשירותים הרפואיים הנאמנים שסיפקו לפונים אליהם מקרב הנוצרים.



  4. קלמנס ה-8 (1605-1592) התנדנד בין מדיניות מקילה למדיניות מחמירה כלפי היהודים. ב-1593 הוציא את הבולה Caeca et obdurate , שבה נתן תוקף מחודש לגזרות שיצאו מטעמם של פאולוס ה-4 ופיוס ה-5. בייחוד הקפיד על התקנות שנועדו למנוע מגע בין היהודים לבין נוצרים ומומרים. ההשגחה על תנועת היהודים בשער הגטו הוחמרה. האינקוויזיציה חיפשה כל דרך אפשרית להביא יהודים לכלל המרה. במקרה אחד נלקחו מן הגטו רב ובני משפחתו, אשה וארבעה ילדים רכים בשנים, שהוחזקו בבית המחסה למומרים משך 43 וימים. ההורים שוחררו אך הילדים הוטבלו ונשארו ברשות הכנסייה, "כיוון שהביעו רצונם להתנצר".



  5. שרה קופיו סולם (Sara Coppio Sullam, 1592?-1641). נולדה וחיה בוונציה. בת למשפחת סוחרים עשירה. לאחר שנישאה, ביתה הפך מקום מפגש למלומדים ואנשי עט יהודים ונוצרים. כתבה סונטות. עיקר פרסומה בא לה תודות לחליפת המכתבים שניהלה עם הנזיר, בן האצולה, אנסאלדו צ'בה (Ansaldo Ceba), שכתב אפוס על המלכה אסתר. שרה הגיבה בהתלהבות על היצירה ושיבחה את המחבר על שבחר לו דמות טרגית מן המקורות היהודיים ולאו דווקא המקורות היווניים והרומאים, כפי שהיה מקובל בספרות הרנסנס. חליפת המכתבים ביניהם נמשכה ארבע שנים. צ'בה הגיב אף הוא בחום ושיבח את כתיבתה של שרה המעידה על השכלתה ההומניסטית הרחבה ועל טוהר נפשה, "על אף שהיא יהודיה". סמוך למותו פרסם את מכתביו ושיריו לשרה (1623). היא עמדה במרכזו של פולמוס עם איש הדת בלדסאר בוניפצ'יו, שהאשים אותה בכפירה בהישארות הנפש. היא השיבה לו בגילוי-דעת ובשתי סונטות חריפות, בהם הפריכה בהיגיון מושחז את טענותיו והגנה בגאווה על אמונתה היהודית.



  6. יוסף שלמה דלמדיגו נולד בכרתים. בגיל 15 התקבל לאוניברסיטה של פדואה; שם למד אסטרונומיה ומתמטיקה אצל גליליאו גליליי, וכן פילוסופיה ורפואה. בזמן זה גם התוודע אל ליאונה מודנה שהתגורר בוונציה הסמוכה. ב-1613 השלים את לימודיו בפדואה וחזר לכרתים. שם עסק ברפואה. תוך זמן לא רב יצא מכרתים והחל את נדודיו בעולם. תחילה שהה בקהיר ובמצרים (1613). שם התוודע אל ראשי העדה הקראית, עדה שעמה שמר קשרי ידידות והערכה כל חייו. הוא הסכים עמם כי אין צורך בספרי הגמרא, שלא נוצרו אלא להמציא פרנסה לתנאים או האמוראים או הרבנים, אותם תיעב בדרך כלל. הוא חיפש את קרבת הקראים גם במסעו לתורכיה ומשם לפולין ולליטא (1620). בליטא שימש כרופאו של הנסיך רדזיוויל (Radziwill). מליטא עבר להאמבורג (1629) שם חיבר על פי הזמנה כתב הגנה על הקבלה, "מצרף לחוכמה", אף שבהתכתבותו עם הקראים התבטא בלגלוג על הקבלה וביחוד על זו המעשית: "אין בכוח כל הקמיעות, ההשבעות והלחשים אפילו לגרש את היתושים". מורו, ליאונה מודנה, זיהה את חיבורו של דלמדיגו ככתב אנטי-קבלי, כתוב באופן דו-משמעי בכוונה להטעות את הקוראים המאמינים בקבלה. גם על שלמה מולכו חרץ דלמדיגו משפט קטלני, כינה אותו "שוטה", שהיה ראוי לגורלו המר. בהאמבורג נתמנה דלמדיגו כרב הקהילה הספרדית. לאחר זמן נדד משם לאמסטרדם. שם הוציא את ספרו "אלים" (1629), ובו מבחר תשובותיו לשאלות שהופנו אליו על ידי החכם הקראי, זרח בן נתן מטרוקי (Troky). הספר "תעלומות חוכמה" יצא לאור באותו זמן והוא קובץ מאמרים על הקבלה. דלמדיגו היה סופר פורה והוציא מתחת ידו חיבורים בעלי אופי מדעי, שהפגינו את רוחב השכלתו ואת השקפותיו המדעיות בנושאים שונים – מאריתמטיקה וגיאומטריה ועד גיאוגרפיה, אסטרונומיה ופילוסופיה. את שארית ימיו בילה דלמדיגו בפרנקפורט ובפראג ועסק ברפואה. הוא נפטר בפראג ונקבר שם. הסביבה האשכנזית בה חי בפולין ובגרמניה היתה שמרנית בהרבה מזו שבאיטליה או בתורכיה. דלמדיגו הצליח לקיים עצמו בתוכה בזכות הקלילות בה סיגל עצמו להשקפות הרווחות בסביבתו והעמדת הפנים שמאחוריה הסתתר.