דצמ 302014
 

השולטן מוראד ה-3 (1595-1574) הוציא צו האוסר על היהודים להתהדר בבגדי משי וצניפים. היהודים נצטו, כמו הנוצרים, לחבוש כובע בצבע מיוחד להם, על מנת להבדיל בינם לבין האוכלוסיה המוסלמית. רבני קונסטנטינופול הוסיפו תקנה האוסרת על הנשים להתהלך בפומבי בבגדי אטלס ולהתקשט בתכשיטים יקרי-ערך. הרבנים הזכירו את עוון יהודי ספרד, שניקרו את עיני סביבתם הנוצרית במלבושיהם ובתכשיטיהם ובכך המיטו על עצמם את אסון הגירוש.

ההרעה שניכרה במצב הביטחון של היהודים, בשלהי המאה ה-16, היתה אחד מסימני השקיעה המוקדמים של האימפריה העותמנית. חלף תור השליטים התקיפים שבנו וביססו את האימפריה ועמם חלף גם תור הדיפלומטים היהודיים הגדולים ששירתו את השולטנים. מרכז הכובד של הפוליטיקה עבר אל הרמון הנשים והפילגשים, שהשפעתן על השולטנים היתה מכרעת. בנסיבות אלה גדלה השפעתן של נשים יהודיות שהחזיקו במשרת קיירה (Kiera), מנהלות עסקי החוץ של נשות ההרמון. מבין נשים אלה בלטה דמותה של אסתר קיירה, סוחרת אלמנה, שהתחבבה על סאפייה, אשתו האהובה של מוראד ה-3 ואמו של מוחמד ה-3, והפכה אשת סודה ויועצת לה גם בעסקי המדינה. אסתר היתה מעורבת אישית במשא-ומתן עם הוונציאנים בשנות ה-80' של המאה. קשריה ופעילותה הוליכו עד קתרין דה מדיצ'י. הוונציאנים גמלו לה ברישיון להקים ולנהל בית הגרלה בעירם. היא צברה עושר רב, ניצלה את השפעתה לקידומם של מקורבים ואישים שביקשו את עזרתה. בכך רכשה לה גם ידידים וגם אויבים. גם שלושת בניה נהנו מזכויות-יתר, פטור ממסים ועשו הון. בנה הבכור קיבל בחכירה את משרת המוכס הראשי של הבירה. בקהילה היהודית רחשו לה כבוד וחיבה בשל נדבנותה ונכונותה להפעיל את השפעתה לסיכול איומים על הקהילה. משפחתה היתה ללא ספק העשירה והחזקה בקהילה היהודית. התערבותה של אסתר במינויי מפקדי הצבא עוררה עליה את חמת אנשי הצבא שביקשו גם להחליש את השפעת אם השולטן (מוחמד ה-3). מפקדי הספאהים (חיל הפרשים התורכי) תבעו את ראשיהם של אסתר ובניה. השולטן החלש נכנע. אסתר ובנה הבכור נתפסו והומתו מיד. הבן השני נעלם. הבן הצעיר התאסלם והציל את חייו. רכוש המשפחה הוחרם (1600).

סימן מובהק נוסף לשקיעת האימפריה העותמנית היה חיזוק כוחו והשפעתו של הצבא (היניצ'ארים) לעומת כס השולטנים. מאידך גיסא, גילה הצבא חולשה בשליטה על נחלות האימפריה – מפרס ועד מזרח-אירופה. מצבם הכללי של היהודים באזורי הכיבוש האירופיים – הארכיפלג האיגיאי, הבלקנים, בולגריה, הונגריה ורומניה – עדיין עמד בסימן גידול ושגשוג, תודות להגירה יהודית פנימית מאסיה הקטנה למזרח-אירופה שבשליטת העותמנים.

שונה היה המצב באזורים האסייניים של האימפריה. אחיזתו של השלטון המרכזי בקונסטנטינופול היתה רופפת. גורלם של הישובים היהודיים היה תלוי לשבט ולחסד בנטיותיהם וגחמותיהם של המושלים המקומיים – הפחות  ( Pasha ).