דצמ 302014
 

בקהילה היהודית של פרנקפורט הושג הסכם על הרחבת הייצוג של בני הקהילה בגוף המנהל את ענייני הקהילה. במשך שנים התנהל מאבק מר בין שועי הקהילה, בעלי ההכנסות הגבוהות, הפרנסים והרבנים, ששלטו ללא מצרים במוסדות הקהילה ללא התחשבות ביסודות העממיים, של בעלי המלאכה, הסוחרים הזעירים ודלת העם. אלה דרשו השתתפות בניהול ענייני הקהילה וחלוקה הוגנת של נטל המסים. בסופו של דבר הוסכם כי לעשרת השועים יצטרפו "שבעת טובי העיר" מן המעמדות הנמוכים. המאבק נמשך סביב שאלת משך מינויים של פרנסי הקהילה, שעד אז נבחרו לכל החיים. בסופו של דבר, ובהתערבות הקיסר עצמו, הוסכם על נוהל בחירות שלפיו מדי שלוש שנים ייבחרו ששה מתוך חברי הוועד המנהל את הקהילה.

אחד מכלי הנשק ששימש את המעמדות הנמוכים במאבקם בעליונים היה המלשינות לשלטונות. מכה זו, שהפכה נפוצה, פגעה קשות בתפקוד הקהילה וערערה את האוטונומיות שלה מול הרשויות.

מתח מעמדי דומה שרר בקרב קהילות רבות אחרות ברחבי הממלכה, אף כי לא בממדים שהיו בפרנקפורט. מצב זה אפשר לשלטונות – בין אם לשכת הקיסר ובין אם מועצת העיר – להתערב בהרכבת מנהיגות הקהילה, כשעיקר דאגתם של השלטונות להבטיח כי בראשות הקהילה יכהנו אנשים המסוגלים לגבות את המסים המוטלים על הקהילה ולערוב להם.

במצב זה בלטה יותר ויותר חשיבותו של מוסד ה"שתדלנים" – אותם יהודים, שבזכות עמדת בכורה שרכשו בחצרות השליטים ידעו ואף יכלו לייצג את הקהילות היהודיות, אם ברמה מקומית ואם ברמה ארצית. בכנס פרנקפורט 1603 נתקבלה החלטה להקים קרן מיוחדת למימון הפעילות השתדלנית של הקהילות.

ניכרה גם התגברות סמכותם של הרבנים בקרב הקהילות הגדולות; אלה השקיעו מאמץ לקרב את התורה, ההלכה והמדרשים אל השכבות העממיות וקנו לעצמם תוך כך פרסום ומוניטין שזורים באגדות ובהילה של קדושה.

ערכים אישיים
  1. יהודה ליווא בן בצלאל (מהר"ל מפראג, 1609-1525). בן למשפחה מכובדת שהעמידה כמה תלמידי חכמים בעלי שם. שימש כרב בניקולסבורג, מורביה, בשנים 1573-1553. עבר לפראג, ייסד שם ישיבה וחוגים ללימוד המשנה. ב-1584 שב לכהן כרב במורביה. שב לפראג. התוודע שם לקיסר רודולף ה-2. עבר משם לפוזן, שם התמנה כרב ראשי. אחרי שנים אחדות שב לפראג והתמנה שם כרב ראשי, משרה בה החזיק עד יומו האחרון.
    השכלתו של יהודה ליווא היתה נרחבת. הוא היה מיודע למדעים של זמנו, בעיקר אסטרונומיה, ושלט היטב במתמטיקה. אבל עם זאת שמר על עמדה של הסתייגות החלטית מכל מדע העשוי לערער את יסודות האמונה היהודית. הוא פסל את גישתו הרציונלית של הרמב"ם ואת גישתו המדעית של עזריה מן האדומים אל המקורות. נטייתו היתה אל הקבלה ותורת הנסתר, אף כי נמנע מלעשות שימוש במוטיבים קבליים. עיקר מאמציו ריכז בשיפור שיטות החינוך והלימוד של הדור הצעיר וקירוב השכבות העממיות אל התורה והתלמוד. הוא שלל את שיטת הפלפול העקרה ביסודה וייחס חשיבות מיוחדת לעולם האגדה והמדרשים, בהם ראה מכשיר ראשון במעלה לחינוכו המוסרי של היהודי ברוח התורה שבכתב ושבעל-פה. הוא כתב הרבה והנושאים שהעסיקו אותו הרבה היו היחס בין עם ישראל לאלוהים ושאלת הגולה המתמשכת. דומה היה שחש כי אלה השאלות המכבידות עתה יותר מאי פעם על יהודי זמנו. והוא עשה כמיטב יכולתו לחזק את ההכרה היהודית והדבקות בלימוד התורה. התורה היא צינור הקשר בין עם ישראל לאלוהיו, ובאמצעות לימוד התורה וקיום המצוות יכול האדם מישראל לגלות את המשמעות העמוקה החבויה גם בחיי היום-יום. יהודה ליווא הכיר את כתבי אריסטו ואפלטון והושפע על ידם לא מעט; אך הוא שעבד אותם לתפיסת הדת היהודית ופירש אותם בהתאם ככל שניתן וכמובן לא היסס לדחות רעיונות שנראה לו כי אינם עולים בקנה אחד עם אמונת ישראל. הוא היה מודע לגילויי המדע של זמנו ולתגליות הגיאוגרפיות הגדולות (גילוי אמריקה), אך לא הניח לחידושים אלה להסיט ולו במעט את קו מחשבתו היהודית (גילוי אמריקה עורר בלבו מחשבה שאולי ב"עולם חדש" זה יימצאו עשרת השבטים האבודים…). הצורך להשיב על השאלות החדשות והמטרידות שהזמן גרמן ולמנוע משבר האמונה ראה יהודה ליווא לנכון לגבש מחדש את תפיסת העולם היהודית. הוא אימץ את תפיסת העולם הטבעי או הסדר הטבעי הנוהג במציאות האמפירית – עולם של חוקים ויחסי סיבה ומסובב. אך ישנו עולם של מעלה, שאינו נשמע למציאות המוכרת. שם שורר רצונו העליון של האל ומדי פעם רצון זה חודר אל עולם המציאות המסודר, ואלה הם הנסים המתגלים מדי פעם. גם שאלת היחס בין עם ישראל לאלוהים זכתה להארה חדשה, שכל כולה מכוונת לחיזוק האמונה הישראלית בייחודו של עם ישראל ובקשר הבלתי ניתן לניתוק בינו לבין אלוהיו, על אף פגעי הזמן והניסיונות הקשים שעבר העם לאורך ההיסטוריה. על פי יהודה ליווא בחירת ישראל לא באה כגמול על מעשי האבות וצדקתם. היא היתה ונשארה בחירה עקרונית, שאינה תלויה אפילו בהתנהגותו של עם ישראל. בחירת ישראל היא חלק בלתי נפרד מבריאת העולם ומציאותו. על כן שווא דיברו חכמי הדת הנוצרית על ביטול בחירת ישראל כעונש על חטאיו. ביטול הבחירה הזאת כמוה כביטול הסדר הקיים וזה בלתי אפשרי. בקיום זה ישראל הוא "הצורה", הוא הכוח הרוחני והמוסרי, בעוד ששאר הגויים הם בבחינת החומר הגס, הכוח הגשמי בטבע. את הפרת הסדר הכרוכה בגלות הסביר במונחים מפתיעים, שהעידו יפה כי הוא נישא על רוח הזמן ואפילו הקדים אותו מעט: כל עם שתול על אדמתו; זה הסדר הטבעי, ועל כן עקירת ישראל מארצו ופיזורו בין העמים הם בבחינת הפרה של הסדר הקוסמי. כל עם זכאי להיות חופשי ולא משועבד לעם אחר, ועל כן שעבודו של עם ישראל הוא בגדר הפרה. עקרון הלאומיות – החילוני במהותו – כבר מהדהד בעוז בדבריו של יהודה ליווא.
    תפיסת הבחירה אצל יהודה ליווא מזכירה כמובן את התפיסה הפרוטסטנטית (בעיקר הקלוויניסטית), שהפרידה בין בחירת האל לבין התנהגות האדם. על פי תפיסה זו הציג יהודה ליווא את גלות ישראל כהפרה של הסדר הטבעי (ולא כעונש ראוי לחטאי ישראל). הפרה זו טעונה תיקון ועל כן אינה יכולה להימשך לנצח. הגאולה בוא תבוא, ואין היא תלויה בתפילות ותחנוני עם ישראל; גם אין טעם לעסוק בחיזוי מועד הגאולה. היא תבוא בזמנה המתאים. גם דמות המשיח טושטשה אצל יהודה ליווא. הוא גרס כי המדרשים הקשורים בדמות המשיח הם בגדר אלגוריות ואינם מבטאים עובדות שבפועל. יהודה ליווא ביקש להציג את הגלות והגאולה במונחים של תהליכים היסטוריים וקוסמיים.
    בין חיבוריו הרבים זכה לפופולאריות רבה ספר המוסר, נתיבות עולם, שהשפיע על דורות של יהודים. האגדה שנרקמה סביבו אודות יצירת הגולם, העידה יותר מכל על ההערצה העצומה שרחשו לו בחייו. עם זאת לא העמיד תלמידים מובהקים ולא יכול להצביע על מורים מובהקים שהיו לו. הוא היה בעל מחשבה עצמאי ומקורי ואף יוצא דופן בהשקפותיו על בחירתו של עם ישראל ועל תופעת הגלות.



  2. ישעיהו בן אברהם הלוי הורוביץ (השל"ה הקדוש, 1630-1565). נולד בפראג למשפחה אמידה. עבר עם אביו לפולין, שם קיבל את חינוכו התורני ולמד אצל כמה מגדולי הרבנים של יהדות פולין. עד מהרה קנה לו שם בבקיאותו וחריפותו. ב-1600 התמנה אב בית דין בדובנו, ותוך זמן קצר התמנה לאב בית דין וראש הישיבה באוסטראהה (אוסטרוג). ב-1606 התמנה אב בית-דין בפרנקפורט על נהר מיין. עם גירוש היהודים משם ב-1614, עבר לפראג עיר הולדתו. כיהן שם כרב עד 1621. אותה שנה נפטרה אשתו והוא קם ועלה לארץ-ישראל והתיישב בירושלים. שם נישא בשנית ונתמנה רב הקהילה היהודית בעיר. ב-1625 נאסר עם נכבדים יהודים אחרים על ידי הפחה ונפדה בסכום עתק. הוא נפטר ונקבר בטבריה. הורוביץ ראה זאת מתפקידו לחזק את הקהילה האשכנזית בירושלים ובארץ, ועם זאת טיפח את היחסים עם הקהילה הספרדית הוותיקה. הורוביץ הושפע עמוקות מכתביהם של יצחק לוריא (האר"י הקדוש), של משה קורדוברו ושל יוסף קארו. הוא האמין כי דורו הוא דור הגאולה, ועל כן הגיעה השעה לחשוף לכל המאמינים את תורת הנסתר וכתבי הקבלה. חיבורו הגדול, שני לוחות הברית, הודפס באמסטרדם לאחר מותו, ביזמת בנו, וזכה למהדורות רבות. זה חיבור אמביציוזי שנועד לשמש כעין מדריך לחיים מוסריים על פי התורה ובהנחיית הקבלה. התפיסה המעניינת בחיבורו היא שהתורה אינה בגדר דבר מה חתום, כי אם תורה חיה ופעילה, המצויה כל הזמן בהתהוות ובגילוי, וזו משמעות התפתחות היצירה ההלכתית והקבלית. הורוביץ שלל את שיטת הפלפול וה"חילוק" בלימוד התורה, שיש בה כדי לבלבל ולערער יסודות, אך הוא עצמו נזקק לה מדי פעם והודה כי היא עשויה להועיל ולגלות פנים בתורה. מסיבה דומה שלל את לימוד הפילוסופיה. בעימות בין הרציונליסטים למיסטיקנים, שייך עצמו לאחרונים. הוא הלך בדרכו של הרמב"ן ולא של הרמב"ם. חייו של אדם צריכים להיות מכוונים לדבקות באל. זאת ניתן לעשות גם מתוך החיים הארציים וטרדותיהם. לשם כך יש להעניק להם משמעות וכוונה של מעשה לשם שמים, יש לשמוח ויש להפיק מתוק ממר. תורה זו של הורוביץ, שזכה לתפוצה רבה בקרב יהדות מזרח-אירופה השפיעה כנראה לא מעט על מחשבת החסידות, מאתים שנה אחריו.



  3. דוד בן סולומון גאנז (1613-1541). נולד בליפשטדט, ווסטפאליה. למד בישיבות פרנקפורט וקרקוב. רוב ימיו חי בפראג. היה דמות חריגה בין חכמי פראג היהודים. את עיקר מעייניו השקיע בלימודי המדעים של זמנו – הנדסה, אסטרונומיה, גיאוגרפיה והיסטוריה. קיים קשרים עם האסטרונומים הידועים יוהאנס קפלר ועם טיכו בראהי. הוא חיבר ספר על אסטרונומיה, "נחמד ונעים", שיצא לאור רק באמצע המאה ה-18. בספרו ייחס את חקר האסטרונומיה והמתמטיקה ליהודים, שמהם למדו המצרים ומהם למדו היוונים. אך חיבורו החשוב הוא על ההיסטוריה, היהודית והכללית, שיצא לאור בפראג ב-1592. ההתעסקות בהיסטוריה כללית היתה בעצמה בגדר חידוש; אך נועזת במידת מה היתה הישענותו של גאנז על מחברים לא-יהודים. גאנז, שחשש מתגובות רבני זמנו התנצל "על אשר כתבתי מסופרים אשר לא מבני ישראל המה", וטען להגנתו כי יש חשיבות בהכרת ההיסטוריה של העמים האחרים, המעידה על השגחתו המיוחדת של האל על עמו. גאנז ייצג עמדה שמרנית וזהירה ביותר והביע הסתייגות מוחלטת מגישתו של עזריה מן האדומים אל המקורות. אך עצם התרכזותו של גאנז במדעי זמנו ולא בתורה העידה אף היא על התמורות ברוח הזמן.