דצמ 302014
 

פרדיננד ה-2 העניק ליהודי וינה רישיון לבנות לעצמם שכונה נבדלת, מעבר לדנובה, מוגנת בחומה. לתושבי הגטו החדש ניתנה רשות לקיים את עסקיהם וחנויותיהם בעיר ולנוע בה באופן חופשי. ליהודי הגטו הובטחה אוטונומיה גמורה. רב הקהילה עמד בראש ועד פרנסים שניהל את ענייני השכונה היהודית. הרב הראשון בכהונה זו היה יום טוב ליפמן הלר, ששימש בתפקידו בשנים  1627-1625. המחיר הכלכלי ששילמו יהודי וינה על הזכויות וההגנות שלהם זכו היה כבד מאד. בעיקר הנטל נשאו אנשי המעמד הבינוני בקהילה. לעומת זאת היו יהודים שצברו הון רב כספקים של הצבא וכבעלי המונופול על יציקת המטבעות. היהודים נקלעו למעגל קסמים מסוכן: כדי לעמוד בנטל המסים המכביד והולך, נקטו בשיטות ובאמצעים פסולים במטרה לצבור הון לשעת צרה. השנאה והבוז אל היהודים רק החריפה.