דצמ 222014
 

שלושת הפלגים של הקהילה היהודית באמסטרדם התאחדו תחת ועד אחד, שנהנה מסמכויות נרחבות על חברי הקהילה, בגדר האוטונומיה ממנה נהנו היהודים. החיים היהודיים באמסטרדם עמדו בסימן של תסיסה ויצירה רוחנית נמרצת, שללא ספק הושפעה מן המעבר החריף מן הכלא הספרדי או הפורטוגזי ומאימת האינקוויזיציה אל החירות והסובלנות הדתית שהבטיחו הולנד ואמסטרדם. שתי מגמות התרוצצו בקרב הקהילה: אחת והדומיננטית היתה המגמה השמרנית. השנייה היתה חופשית, שהושפעה עמוקות מן המגע עם העולם הנוצרי ומן היכולת להמשיך בדיאלוג עם חכמי התרבות הנוצרית בתנאי חופש. המגמה השמרנית ששלטה בחיי הקהילה היהודית ביד רמה שיקפה תגובה מוקצנת של רתיעה מן העולם החיצון הנוצרי ושאיפה לשוב לחיים יהודים מלאים ומוקפדים על פי כל דיני ההלכה. על רקע זה התרחשה הפרשה הטרגית של אוריאל דה קוסטה.

 

ערכים אישיים
  1. אוריאל דה קוסטה (1640-1585). נולד באופורטו, פורטוגל, למשפחת "נוצרים חדשים". אביו דבק בקתוליות באדיקות. אוריאל (ששמו המקורי היה גבריאל) למד באוניברסיטה הישועית בקואימברה (Coimbra) והתמנה כגזבר באחת הכנסיות בעירו. דה קוסטה, בעל הרוח החופשית והחקרנית, לא מצא נחת במיתוסים הנוצריים, בעוד שהעיון בברית הישנה הביא אותו להכרה כי דת המקרא אמיתית ונקייה מן הסיגים שדבקו באמונה הנוצרית. הוא יצא בחשאי עם אמו ואחיו מפורטוגל והגיע לאמסטרדם. כאן התגייר ושינה שמו מגבריאל לאוריאל. אך כאן גם התברר לו עד מהרה כי הדת שהכיר מן המקרא שונה מאד מן הבניין שהתרומם עליה במשך הדורות בידי ה"פרושים" והרבנים יורשיהם. במקום היהדות המקראית הצרופה מצא עצמו לכוד בסבך של דינים והלכות, מנהגים וחומרות, שקוממו אותו לא פחות משקוממה אותו הדת הנוצרית הקתולית בשעתו. דה קוסטה לא הסתיר את דעותיו וגם נטל חרות לעצמו לעבור על מנהגים שהם "המצאת הפרושים". ב-1616 פרסם מסה ובה התזות שלו כנגד המסורת הפרושית. בין השאר כתב, כי מנהג הנחת תפילין אין לו שום בסיס בתורה; אין הוא אלא פירוש מגושם של הפסוק "ושמתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם"; גם צו המילה קיבל ממד מופרע על ידי ההלכה הרבנית, שהוסיפה לו מנהג מציצה ופריעה, שאין להם זכר בתורה; גם המנהג לחגוג בארצות הגולה יום טוב שני של גלויות אין לו בסיס ואין בו צורך, טען דה קוסטה. הוא יצא להמבורג ומשם קרא תגר על רבני ונציה, שהיוו מקור סמכות ליהודי אירופה, וקרא להם להשיב על טענותיו או לחלופין לפעול לטיהור הדת היהודית מסיגיה. הרב אריה מודנה מוונציה, אף שבעצמו, אם גם בסתר, לא היה רחוק בדעותיו הביקורתיות על התלמוד מדעותיו של דה קוסטה, חיבר תגובה שלילית על התזות החתרניות של דה קוסטה אותה שלח לפרנסי המבורג ויעץ להטיל עליו חרם, אם לא יחזור בו מדעותיו ההרסניות. רבני ונציה הטילו מיד חרם על דה קוסטה. הוא חזר לאמסטרדם. כאן המשיך לתת ביטוי להשקפותיו ויצא נגד האמונה בהישארות הנפש, שגם לה אין זכר במקרא. פרנסי קהילת אמסטרדם הודיעו על הטלת חרם מוחלט על דה קוסטה (1623). הוא פרסם ב-1624 את חיבורו "ביקורת המסורת הפרושית תוך השוואה עם המקרא" (Phariseas Conferidas con a Ley Escrita Examen dos Tradicoens), בו ביקש להוכיח בין השאר את בטלותה של האמונה בהישארות הנפש. הפרנסים תבעו אותו לדין השלטונות על הפצת כפירה מסוכנת גם מבחינת הנצרות. הוא נאסר, אך שוחרר תוך זמן קצר ונקנס בתשלום 300 זהובים. הספר הוחרם על ידי השלטונות. דה קוסטה חי שנים אחדות בנידוי. ב-1630 ביקש לחזור אל הקהילה והביע חרטה, אף שלאמתו של דבר לא שינה את דעותיו וכפי שהתבטא "חזר להיות קוף בין הקופים". הוא פיתח השקפה דאיסטית אודות הדת: דתות כמו היהדות או הנצרות אינן אלא המצאת בני-אדם, המשמרות רק גרעין של דת האמת, הטבעית והרציונלית ביסודה, אותה עטפו בכל מיני עטיפות ואותה שיבשו בכל מיני תוספות ועיוותים. כאשר נודע כי הוא חדל מלקיים מצוות ואף שכנע שני נוצרים שלא להצטרף לדת היהודית, הוטל עליו חרם שני (1633). שש שנים חי כצל רפאים מבודד ומנותק גם מבני משפחתו. ב-1639 נשבר וביקש שוב לחזור אל הקהילה. הפעם כפו עליו טקס משפיל של חזרה בתשובה. הוא התוודה על חטאיו בבית-הכנסת ונדר לקיים כל מה שיטילו עליו. הוא נקשר אל אחד העמודים והולקה 39 מלקות. אחר כך השתטח על מפתן בית-הכנסת וכל הנוכחים יצאו ודרכו על שוקיו. דה קוסטה שב לביתו שבור ורצוץ. בחודשים הבאים ישב וכתב את מגילת חייו, "חיי אדם כמשל" (Exemplar Humanae Vitae), בה עשה חשבון עם "הפרושים השקרנים", שאילצו אותו לבגוד בעצמו ובאמת. באפריל 1640 התאבד ביריה.



  2. מנשה בן ישראל (1657-1604). נולד במשפחת אנוסים במדירה, פורטוגל. אביו נמלט לאמסטרדם, חזר ליהדות. אימץ את השם יוסף בן ישראל ולשני בניו קרא אפרים ומנשה. מנשה התגלה כעילוי, ובלט עד מהרה בלימודיו התורניים. הוא כתב ודרש מגיל צעיר וב-1626 ייסד את בית הדפוס העברי הראשון באמסטרדם. הוא שלט בכמה שפות ועיקר התעניינותו נסב על הממד התיאולוגי של דת ישראל. רוב כתביו היו מיועדים לקהל הנוצרי, מתוך שאיפה לשפוך אור חיובי על היהדות. אל הדרשות שנשא בבית-הכנסת הגיע גם קהל לא-יהודי מקרב נכבדי אמסטרדם ומלומדיה. בין ידידיו ומכותביו היו הצייר רמברנדט, שאף צייר וחרט את דמותו, המלומד גרוטיוס, ואף המלכה כריסטינה משבדיה. המלומדים הנוצרים בני דורו ראו בו המלומד היהודי הבולט של זמנו. הוא כונה פילוסוף ותיאולוג יהודי וכך הציג את עצמו בשער ספרו "מקווה ישראל", שאת המהדורה הלטינית שלו הקדיש לפרלמנט האנגלי ב-1650, בזמן שניהל משא-ומתן עם קרומוול, שליטה של אנגליה, על שיבת היהודים לאנגליה. המניע העיקרי מאחורי יזמתו של בן ישראל היה משיחי. הוא האמין כי גאולת ישראל השלמה תבוא כאשר פיזורו של ישראל בגויים יהיה שלם. ובעיניו, כמו בעיני מחשבי קץ רבים, אנגליה היתה "קצה הארץ" (Angle-Terre) על פי הכתוב בספר דברים (כח, סד) "והפיצך יהוה בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ". אף שחיבוריו היו כתובים ברוח פילוסופית הם שיקפו יפה את הניגודים שאפיינו את היצירה היהודית הרוחנית באמסטרדם. בן ישראל האמין בתורת המסתורין, בתורת הקבלה, בשדים ורוחות, השבעות וכשפים. ב-1656 יצא לאנגליה, בשליחות לקרומוול, כדי להשיג את הרישיון המיוחל להתיישבות יהודית באנגליה. שליחות זו, לאכזבתו הרבה, לא נשאה פרי מיידי, אף שקיבל מקרומוול פנסיה של 100 לירות שטרלינג בשנה, כאות הוקרה. עם שובו להולנד נפטר.



  3. יצחק אבוהב דה פונסקה (Da Fonseca, 1605-1693). נולד בפורטוגל למשפחת אנוסים. הובא לאמסטרדם בילדותו וכאן גדל כיהודי. בגיל 21 התמנה כ"חכם" של עדת "בית ישראל". ב-1641 התחבר לחבורת יהודים שבעקבות כיבושי הולנד בברזיל, היגרו לשם וייסדו קהילה יהודית ברסיפה (Rcife, Pernambuco,). אבוהב נבחר כ"חכם" של הקהילה ובכך היה הרב היהודי הראשון ביבשת אמריקה. הוא שימש בתפקיד זה במשך 13 שנים, עד שחזרו הפורטוגזים וכבשו את האזורים שבשליטת הולנד (1654). הקהילה ברסיפי התפזרה ורוב חבריה, עם אבוהב, שבו להולנד. באמסטרדם התמנה ל"חכם" ומורה בתלמוד-תורה, ראש ישיבה וחבר בית-דין. אבוהב נמנה על חברי בית-דין, שהכריזו חרם על ברוך שפינוזה ב-1656. לאבוהב יצא מוניטין כמטיף וכשהשוו אותו למנשה בן ישראל אמרו: "מנשה אומר מה שהוא יודע ואילו אבוהב יודע מה שהוא אומר". להשפעתו של אבוהב מייחסים את היזמה להקמת בית-הכנסת המפואר של הקהילה הספרדית באמסטרדם. אבוהב התכבד לשאת שם את דרשת הפתיחה (1675). עם הופעת שבתאי צבי נגרר אבוהב ביחד עם רוב חכמי אמסטרדם אחרי המשיח הכוזב והיה חתום על מכתב הנאמנות ששיגרו לשבתאי צבי (1666). חיבורו הגדול היה מהדורה ספרדית של חמישה חומשי תורה עם פירושים.