דצמ 302014
 

באפריל 1648 התקוממו הקוזאקים והאיכרים האוקראינים של חבל הדנייפר, בהנהגת המנהיג (הטמן) בוגדן חמילניצקי (1657-1595), על שלטון הדיכוי של הפולנים. אל צבא המורדים חבר גם צבאו של החאן הטטרי של קרים והכוח המאוחד של הקוזקים והטטרים היכה את צבאם של האצילים הפולנים באמצע מאי, ופתח במסע הרס והשמד כנגד כל מעוזי הפולנים באוקראינה, בין נהר הדנייפר לנהר הדנייסטר. בייחוד היה זעמם של הקוזאקים והאיכרים האוקראינים מכוון כלפי היהודים, שהשנאה כלפיהם לובתה במשך שנים, הן על רקע מעמדי, הן על רקע דתי, והן על רקע אתני. הלחץ של בעלי האחוזות הפולנים על האיכרים הצמיתים האוקראינים היה כבד מנשוא, והיהודים שימשו בחבלי אוקראינה בעיקר כחוכריהם של טחנות הקמח, חוות החלב, הפונדקים, בתי משרפות היין, ואף כחוכרי גביית המסים מן האיכרים. היהודי הצטייר בעיני האיכר האוקראיני המשועבד כעושה דברו הנצלני וחסר המעצורים של הפריץ הפולני; לדמותו הדמונית של היהודי נוספו עוד קווים קשים בשל ההטפה הדתית האנטי-יהודית, שהיתה חריפה במיוחד בכנסיה הנוצרית האורתודוכסית.

תחילה נגעה הרעה ביהודי מחוז פולטבה. אלפי יהודים נלכדו והומתו בידי הקוזאקים. רק אלה שבחרו להמיר את דתם – ניצלו. ואולם רוב היהודים החזיקו באמונתם והוצאו להורג באכזריות רבה. היהודים שנפלו בידי הטטרים גורלם שפר, שכן אלה החזיקו אותם בשבי והעבירו אותם לקושטא, שם נפדו על ידי יהודי המקום, בכספים שתרמו לצורך זה הקהילות היהודיות באיטליה ובמערב אירופה.

גדודי המורדים נעו מערבה ופשטו על מחוזות קיוב, ווהלין ופודוליה. אליהם הצטרפו גדודי איכרים ועירונים (היידמאקים) שנטשו את כפריהם ועריהם ויצאו להרוג ביהודים ובפולנים. היהודים שברחו על נפשם התקבצו בערים מבוצרות, כמו נמירוב, טולצ'ין, באר ופולוניי. בנמירוב  ובטולצ'ין בגדו הפולנים ביהודים והסגירו את הערים בידיהם. בנמירוב הומתו כ-6,000 יהודים ובטולצ'ין כ-1,500 נפש. בבאר שיתפו המגינים הפולנים והיהודים פעולה, עד שנפלה העיר בידי הקוזאקים. שם נהרגו כ-2,000 יהודים. פולוניי נפלה לאחר שחלק מתושביה האוקראינים שיתפו פעולה עם הצרים עליה. כ-10,000 יהודים נהרגו שם. הגנת-מה סיפק ליהודים הנסיך ירמיהו וישניובצקי, שלאחר פיזורו של הצבא הפולני המשיך את הלחימה בקוזאקים בפודוליה.

היהודים נסו מערבה. הכוח העיקרי של האוקראינים והטטרים נע מערבה לכיוון לבוב. כוחות של היידמאקים וקוזאקים פשטו צפונה לעבר קייב והומל ומחוזות רוסיה הלבנה וליטא. בהומל נהרגו כ-2,000 יהודים. חמלניצקי הגיע בספטמבר אל שערי לבוב, בירת גליציה המזרחית, ודרש להסגיר בידו את היהודים המתבצרים בה. מנהיגי העיר דחו באומץ את דרישתו, אך הסכימו לשלם כופר שבו השתתפו גם היהודים. חמלניצקי סר מלבוב ועלה לכיוון זמושץ ולובלין, ומשם נע לכיוון וורשה. כנופיות של קוזאקים והיידמאקים פשטו ברחבי גליציה, החריבו והשמידו את כל הקהילות היהודיות בדרכן. איומה במיוחד היתה הפגיעה בקהילה היהודית בנארול, שם חיו כ-12,000 יהודים ואליהם הצטרפו כ-40,000 פליטים שנמלטו לכאן מכל עיירות וכפרי הסביבה. רובם הומתו בידי הקוזאקים.

בנובמבר 1648 הוכרזה שביתת-נשק בין יאן קאז’ימייז’, מלכה החדש של פולין, לבין חמילניצקי. זה הוכר כהטמן של אוקראינה, ונפתח המשא-ומתן על עצמאות אוקראינה. משלא נתמלאו דרישות האוקראינים, חודשה המלחמה בקיץ 1649. הפעם בגדו הטטרים בחמילניצקי והוא נחל מפלה מידי הצבא הפולני. האוקראינים אולצו בהסכם זבורוב (אוגוסט 1649) להסתפק באוטונומיה. על פי ההסכם נאסרה שיבת היהודים למחוזות שבשליטת האוקראינים. אולם התסיסה נמשכה וההתנגשויות בין האוקראינים לפולנים התחדשו מדי פעם לאורך שנת 1650. שוב הובסו האוקראינים ב-1651 והוכרחו לחתום על הסכם שלום (אוקטובר 1651) שהגביל עוד יותר את תנאי האוטונומיה. גם הסעיף האוסר על התיישבות היהודים באוקראינה בוטל.

על פי המקורות היהודיים (בולטות ביניהם הכרוניקה של נתן נטע הנובר, "יוון המצולה", שיצאה לאור בוונציה ב-1653, והכרוניקה של שבתאי בן מאיר הכהן, "מגילת עיפה", שיצאה לאור באמסטרדם ב-1651), נהרגו כ-100,000 יהודים, רובם בחודשים מאי-נובמבר 1648; כ-300 קהילות נחרבו. על פי אותם מקורות כ-20,000 יהודים נשבו בידי הטטרים ונפדו רובם בקושטא (על פי הערכות המחקר בן-זמננו, כל אלה הם מספרים מוגזמים ביותר). רבבות אחרים נמלטו על נפשם אל מחוזות פולין שמעבר לויסלה, ואל צפון ליטא.

ההרג, החורבן וההרס הותירו אחריהם בעיות קשות לשנים ארוכות. ועדי הקהילות היהודיות ובראשם "ועד ארבע ארצות" היו צריכים להתמודד עם שאלות קשות שהזמן גרמן. עלתה שאלת אלפי היהודים שהמירו את דתם כדי להינצל וניתנה להם רשות השלטון הפולני לחזור לדתם; עלתה שאלת הילדים שנולדו לאלפי הנשים היהודיות שנאנסו והרו, כשהמגמה היתה לא לקלוט אותם במסגרת הקהילה היהודית; וקשה לא פחות היתה שאלת רבבות העגונות, הנשים היהודיות שניתקו מבעליהן, שנעלמו ולא נודע גורלם. בתחום זה רבו התקנות החדשות שנועדו להתיר את עגינותן של הנשים האומללות. "ועד ארבע ארצות" התכנס בלובלין ב-1650 כדי להתמודד עם השאלות הקשות שהותיר אחריו החורבן ועם ההפרעות הקשות שגרם בסדרי הקהילות היהודיות ובחיי המשפחה היהודית. יום כ' בסיוון, היום בו הושמדה קהילת נמירוב, הוכרז יום אבל וצום לדורות. בליטא תיקנו שאין ללבוש בגדי חג וקישוטים משך שלוש שנים, כאות אבל לרבבות הקורבנות שמתו מות קדושים. היו שהשוו חורבן זה לחורבן בית ראשון ובית שני והגדירו אותו כחורבן בית שלישי.