דצמ 302014
 

השאה, עבאס השני, הוציא פתווה (פסק-דין דתי) המתירה לאנוסים היהודים לשוב אל דתם. הזעזועים האלה ערערו את כוח שרידותה של הקהילה היהודית בפרס. רבים יצאו את הארץ. בקרב הנשארים התחזקו הלכי הרוח המשיחיים שהמריאו אל על כאשר הגיעו השמועות על הופעת שבתאי צבי. התעוררות זו גררה תגובת-נגד של השלטון המוסלמי הקנאי וההידרדרות במצבם של יהודי פרס עוד החמירה.

מספר היהודים בפרס הוערך בכ-35,000-30,000 נפש, מפוזרים בכשלושים קהילות. הקהילות הגדולות, שמנו בסביבות 5,000 נפש כל אחת, היו – איספהן, שיראז, כאשאן, תבריז, משהד.  מספרים אלה ירדו במשך המאה ה-17 וה-18.

עיסוקיהם העיקריים של היהודים היו במסחר ובמלאכה: צורפים, חייטים, אורגים, צבּעים, טוחנים. עיקר המסחר היה בבשמים ותבלינים, תכשיטים, אבנים יקרות, עתיקות. היהודים החזיקו במונופולין על ייצור היין והמסחר בו שהיו אסורים על המוסלמים.

בראש הקהילה היהודית באיספהן עמד הנשיא, נבחר בידי אנשי הקהילה או שמונה על ידי השלטונות. הוא היה האחראי על גביית המסים – בעיקר מס הג'יזיה (דמי החסות), שבו היו היהודים חייבים בכל רחבי העולם המוסלמי. לעתים פרצו סכסוכים בין אנשי הקהילה לבין הנשיא הרודה בהם. את גזירת איספהן בשנת 1617 ייחסו לסכסוך שפרץ בין הקהילה לבין הנשיא, סימן טוב בן דוד, שהואשם בפני השלטונות במעילה. כדי להינצל מעונש, התאסלם הנשיא והאשים את אחיו היהודים במעשי כישוף נגד השאח.

הסמכות הדתית היתה בידי הרב (המולא); זה נבחר בידי ראשי הקהילה, בדרך כלל על פי מעמדו התורני. הממסד הדתי היהודי בפרס לא היה חזק והארגון הארצי רופף ביותר ולמעשה לא היה קיים. אחד הסימנים לשקיעתה הרוחנית והדתית של יהדות פרס במאה ה-17 היתה דחיקת הלשון העברית כשפת התפילה והמרתה בלשון הפרסית. אין יצירה תורנית משמעותית בקרב יהדות פרס והיא נתונה להשפעת הספרות התורנית שהגיעה ממערב ודחקה את הכתבים והמסורות העתיקות מימי הגאונים. כסוכנים חשובים בתהליכי התמורה האלה שימשו השד"רים מארץ-ישראל, שהביאו עמם את המסורות של הקהילות הספרדיות באימפריה העותמנית ובארץ-ישראל.

שני משוררים בולטים – סב ונכדו: בבאי בן לוטף ובבאי בן פרהאד – תיעדו בשירתם את הדרמה של יהדות פרס האנוסה בימי עבאס הראשון ועבאס השני.