דצמ 302014
 

31 במאי. בעזה מכריז שבתאי צבי (1676-1626) על עצמו משיח. שבתאי צבי נולד באיזמיר למשפחה יהודית רומניוטית. בשנות בגרותו כבר הסב אליו תשומת לב בחיי הפרישות שלו, בהתנהגותו המשונה ובטקסים שקיים, בהשראת לימודי הקבלה, אף כי נחשב גם "חכם" ובקי בתורה ובספרות התלמוד. עד 1650 נישא והתגרש פעמיים, לאחר שלא קיים חיי אישות עם נשותיו.  ב-1648, בהשפעת הידיעות המזעזעות על טבח יהודי פולין וחורבן הקהילות שם, הפכה התנהגותו קיצונית יותר, כשהוא משמיע בפרהסיה, ברגעי הארה, את השם המפורש ועובר על כמה מן המצוות. רבני איזמיר נזעקו, נידו וגירשו אותו מן העיר (בין 1651 ל-1654). החלה פרשת נדודים בין הקהילות היהודיות בערי יוון ותרקיה. רוב הזמן שהה בסלוניקי. ב-1658 גורש גם משם, לאחר שקיים טקס סמלי בו בא בנישואין עם ספר התורה. שבתאי צבי עבר לקושטא אך לאחר כמה חודשים גורש גם משם, מששמעו אותו מטיף לביטול המצוות, בשם האל "המתיר את האסור". שבתאי צבי חזר לאיזמיר וב-1662 החליט לעבור לירושלים. ב-1663 יצא בשליחות הקהילה לקהיר, שם שהה עד 1665. בפרק זמן זה נשא לאישה את שרה, צעירה יהודיה, שנמלטה מפולין לאמסטרדם ומשם הגיעה לאיטליה. סיפור עלילותיה, כילדה שכל משפחתה נספתה בפרעות ת"ח, והיא עצמה מצאה מקלט במנזר וגדלה כנוצריה, אך חילצה עצמה משם וחזרה ליהדות, כשהיא טוענת בעקשנות כי נועדה להיות אשתו של המשיח, הגיע עד אוזנו של שבתאי צבי. הוא שלח לקרוא לה מאיטליה. אפילו המוניטין המפוקפקים שיצאו לה, כמי ששירכה את דרכיה, לא הרתיעו את שבתאי צבי; אדרבא, חיזקו אותו בדעתו כי זו האישה שנועדה לו.

ב-1664 יצא שבתאי צבי לעזה כדי לפגוש שם את נתן העזתי, מיסטיקן ומקובל צעיר, שנתפרסם כמגרש שדים ומרפא נשמות (חושף שורש הנשמה לצורך תיקונה). נתן שכנע את שבתאי צבי סופית, כי הוא-הוא המשיח. ואז הכריז שבתאי צבי על משיחותו וגרר אחריו בהתלהבותו את כל הקהילה היהודית בעזה.

הידיעה על הופעת המשיח התפשטה במהירות בכל רחבי ארץ-ישראל. רוב רבני ירושלים, ובראשם יעקב חאגיז, הוקיעו את שבתאי צבי; אך נוכח התרגשות הציבור היהודי, בירושלים ובכל רחבי הארץ, התעטפו בשתיקה.

ב-30 בדצמבר 1665 הפליג שבתאי צבי לקושטא עם פמליית מלווים מקרב ה"מלכים" שהמליך. בשלב זה החליט השלטון העותמני להתערב ולעצור בעד התנועה המשיחית המסוכנת המתעוררת בקרב היהודים. שבתאי צבי נעצר בים מרמרה, עוד בטרם עלה על החוף. בפקודת הוזיר הגדול, אחמד קופרילי, הושם שבתאי צבי בכלא בקושטא ואחר כך הועבר למבצר גליפולי, שם הוחזקו אסירים מדיניים.

עד מהרה הפך מקום כלאו של שבתאי צבי למוקד עליה לרגל של המאמינים בו ונקרא בפי כל "מגדל עוז". בחודשים המעטים של שבתו במבצר גליפולי, בין אפריל לספטמבר 1666, צברה תנופה רבתי ההתעוררות המשיחית שאחזה בכל קהילות היהודים ברחבי העולם, מקצה תימן וארצות המגרב ועד קצה אירופה המזרחית והמערבית. תנועה זו ניזונה מן השמועות, האגדות, המכתבים, שהילכו והתפשטו בקרב הקהילות היהודיות. בתי הכנסת של הקהילות הספרדיות שימשו צינורות התקשורת והמידע הראשוניים של התנועה השבתאית; אך הציבורים האשכנזיים חשו אל בתי הכנסת הספרדיים ושתו בצמא כל שמועה על הגאולה הקרובה. המחזות שנראו באיזמיר חזרו על עצמם בקהילות היהודיות השונות. הכל לבשו את בגדיהם הטובים ותפרו בהם  סרטי משי ירוק, צבעו של שבתאי צבי. ההמונים היהודיים ביקשו להאמין. רוב הרבנים הלכו עם ההמון, ואילו הספקנים שבקרב הרבנים בדרך כלל נזהרו מלצאת חוצץ כנגד בשורת המשיח. מאסרו של המשיח לא החליש את אמונת המאמינים; זו עוד התגברה והתעצמה. לכל הקורות את המשיח נמצא הסבר ופשר במחשבת הקבלה ובתורות הרז, וגם אחרון המאמינים ידע לתרצן.

בספטמבר 1666 החליטו השלטונות התורכיים לשים קץ לתנועה שקיבלה ממדים מסוכנים בעיניהם. מקובל יהודי מפולין, נחמיה הכהן מלבוב, שבא אל שבתאי צבי בגליפולי בשליחות כמה מן הקהילות היהודיות בפולין, סיפק לשלטונות את העילה לפעול כנגד שבתאי צבי. הוא נקלע לוויכוח עז עם שבתאי צבי וכפר במשיחותו. מחשש לחייו, הסגיר עצמו בידי התורכים, התאסלם, וטפל על שבתאי צבי אשמת מרידה בשולטן. התורכים העבירו את שבתאי צבי לאדריאנופול; שם הובא לחקירה בפני מועצת השולטן (מחמד ה-4) ובנוכחותו. שבתאי צבי, באותו מעמד (ב-15 בספטמבר 1666), התכחש למשיחותו. בברירה שהוצבה בפניו – בחר להתאסלם ולזכות בחנינה. בתמורה קיבל מיד תואר כבוד ומענק מלכותי; שמו הוסב לעזיז מחמד אפנדי.

הידיעה על התאסלמותו של שבתאי צבי התפשטה לאיטה בכל רחבי העולם היהודי. היא נתקלה באי-אמון ובמבוכה מוחלטת. הרבנים בקהילות היהודיות היו הראשונים להתאושש ונקטו קו הגוזר שתיקה והכחשה בכל הקשור בפרשת שבתאי צבי, כאילו לא היו דברים מעולם. רבים מקרב המאמינים במשיח מיאנו להתנתק מאמונתם ומתקוותיהם. כמה מן החכמים והמקובלים  המרכזיים בתנועה השבתאית, ובראשם נתן העזתי, התאמצו לתרץ את המהלך המדהים ולכלול גם אותו בתכנית הגאולה המשיחית הערוכה מראש.

עכשיו הגיעה שעתם של אותם רבנים אמיצים בודדים, כמו יעקב ששפורטש (1698-1610), היושב באמסטרדם, שמלכתחילה הסתייג ממשיחותו של שבתאי צבי וניסה לעצור בעד הנחשול המשיחי שגאה בשנים 1666-1665. בשנה שלאחר התאסלמותו של שבתאי צבי התפתח מאבק של ממש בקהילות היהודיות בין השבתאים לבין הרבנים והפרנסים המפוכחים, שביקשו להציל ולשקם את כל שניתן ולהחזיר את החיים היהודיים אל מהלכם הרגיל. נתן העזתי, שביקש לחבור אל שבתאי צבי, נחסם בידי הרבנים ואולץ לפרסם מכתב המודה בטעותו; השבתאים נדחקו יותר ויותר אל השולים ואף אל המחתרת.

ועם זאת, כל עוד חי שבתאי צבי, עדיין רבו הנוהים אחריו. התורכים התירו לשבתאי צבי חופש תנועה בין אדריאנופול וקושטא, על מנת לעשות נפשות לאיסלם. אך משהתברר כי התסיסה המשיחית סביב שבתאי צבי נמשכת, החליטו בסופו של דבר לבודד אותו והגלו אותו לדולציניו באלבניה (ינואר 1673). שם בילה את שנות חייו האחרונות. הוא נפטר ביום הכיפורים (ספטמבר 1676).

מבין המקורבים לשבתאי צבי – נתן העזתי בסופיה, אברהם יכיני בקושטא, אברהם מיגל קרדוזו באיזמיר – המשיכו להפיץ את בשורתו. נתן העזתי וקרדוזו הניחו את התשתית הרעיונית והפרשנית החדשה לתנועה השבתאית, בעקבות מותו או "הסתלקותו" של המשיח. נתן העזתי, שכונה בפי חסידיו "בוצינא קדישא" (מאור קדוש – כינוי זה ניתן לר' שמעון בן יוחאי בספר הזוהר), והשפיע יותר מכל אדם אחר על עיצוב תורת המסתורין השבתאית, למן ימיה הראשונים, לא האריך ימים אחרי מות שבתאי צבי. הוא נפטר ב-1680 (בגיל 36). קרדוזו, שהאריך ימים   (1706-1626), ראה עצמו "משיח בן יוסף" (המקדים את ביאת משיח בן דוד שזוהה עם שבתאי צבי) וחולל התרגשות מרובה כאשר חזה את שיבת המשיח ובוא הגאולה בפסח 1682. כשלון תחזיתו החליש עוד יותר את התנועה השבתאית המרוסקת. קרדוזו התמסר להגות קבלית ופיתח תורה משלו, שקנתה לו חסידים בקרב חלק מן השבתאים הנאמנים, אך עוררה עליו את חמת רוב הרבנים בקהילות היהודיות ברחבי האימפריה העותמנית; אלה רדפו אותו ללא הפוגה ומנעו ממנו ישיבת קבע.

תחום ההתפשטות העיקרי של התנועה השבתאית לאחר מות שבתאי צבי היה בקרב הקהילות היהודיות בתורכיה. השבתאים (שכינו עצמם "מאמינים") לא ניכרו במנהגיהם החיצוניים וקיימו את התורה ומצוותיה ככל השאר. רק בסתר החזיקו באמונתם בשיבת שבתאי צבי ובתפישות המיוחדות אודות האלוהות, שפותחו הן על ידי שבתאי צבי עצמו והן על ידי הוגי דעות עתירי דמיון ואמונה כנתן העזתי וכקרדוזו. קהילה שבתאית חזקה התקיימה בסלוניקי, בהנהגת משפחתה של אסתר (או יוכבד), אשתו האחרונה של שבתאי צבי (אותה נשא לאשה לאחר מות שרה). קהילה זו, כשלוש מאות משפחות, התאסלמה כאיש אחד, ב-1683 (על פי גירסה אחרת ב-1686) ואליה חברו קבוצות אחרות שהתאסלמו בשעתו, בעקבות שבתאי צבי. הדמות הבולטת בקרב קהילה זו היה יעקב קרידו (Querido), אחיה של אסתר, שנאמר עליו כי נשמתו של שבתאי צבי נאחזה בו.

סלוניקי שימשה כמרכז השבתאים שהתאסלמו. מראשית המאה ה-18 דבק בהם השם "דֶנמֶה" (שמשמעו בתורכית "מומרים"). כלפי חוץ הקפידו על חוקי האיסלם; אך ראו עצמם קשורים באמונת ישראל והתחתנו רק בתוך הקהילה. בשל החירות היחסית שנהגו בדיני אישות ובחיי מין בכלל – לא היו עשויים להתקבל בתוך העדה היהודית. הם הפכו לכת בפני עצמה, שנבדלה הן מן היהודים והן מן המוסלמים. עם זאת, קיימו קשרים מיוחדים עם אנשי הזרם הסוּפי (אנשי תורות המסתורין באיסלם) ועם הקהילות השבתאיות שלא התאסלמו. בני ה"דנמה" מנו כמה מאות משפחות (רובם ככולם בסלוניקי); אך תוך זמן קצר התפצלו לשלוש קבוצות או תת-כתות – איזמירילים, יעקוביים, וקוניוסוס (Konyosos)– שנבדלו זה מזה בעיקר במעמד החברתי: איזמירילים כמעמד עליון (רבים מהם הגיעו במשך הזמן לעמדות בכירות בחברה ובממשל התורכיים), יעקוביים כמעמד בינוני, וקוניוסוס כפרולטריון.

 

 

ערכים אישיים
  1. . [יעקב חאגיז (1674-1620) היה יליד פאס שבמרוקו ועלה לירושלים בשנת 1658, לאחר שהייה של שנים באיטליה. הוא יסד בירושלים בית מדרש בשם "בית יעקב" , שנודע בשיטות הלימוד החדשניות שלו. היו בו חמש דרגות לימוד ובחינות מעבר מדרגה לדרגה. שיטת הפלפול נפסלה ובתכנית הלימודים שולבו גם לימודי פילוסופיה, דקדוק, אסטרונומיה, רפואה ולשון ספרד].