דצמ 302014
 

הדי השואה שניתכה על הקהילות היהודיות בממלכת פולין, בשנים 1656-1648, התגלגלו בכל רחבי העולם היהודי, בעיקר בקהילות היהודים בארצות המערב ובתחומי האימפריה העותמנית. אל ערי הנמל הגדולות בחופי טורקיה – קושטא, סלוניקי ואיזמיר – הביאו הטטרים את אלפי השבויים היהודים לפדיון. הקהילות היהודיות בערי טורקיה, בעיקר בקושטא, התגייסו בכל מאודם כדי לפדות את השבויים היהודים. הזעזוע היה כבד ביותר. הוא התעצם פי כמה בשל ההכרה כי כחתף בא חורבן על המרכז היהודי הגדול ביותר בעידן שלאחרי גירוש ספרד, ולא פחות מזה בשל הציפיה שטופחה בחוגי המקובלים והמיסטיקנים של אותו הזמן לסימני התחלת הגאולה המשיחית (אתחלתא דגאולה) בשנת 1648 דווקא.

הציפיה לגאולה קרובה הפכה לנחלת חוגים נרחבים ביהדות במעבר מן המאה השש-עשרה אל המאה השבע-עשרה. גדולי הרבנים שיקעו עצמם במחשבת הקבלה, בצד לימוד התורה והעיון והעיסוק בהלכה. תורת הקבלה הלוריאנית, שיצאה מצפת במחצית השניה של המאה ה-16, רכשה לה במשך המחצית הראשונה של המאה ה-17 השפעה מיוחדת, כנראה משום שחרגה מגדר של מחשבה מיסטית מופשטת, שהיתה פסיבית במהותה, והציעה תפיסה אקטיבית יותר, שבה קיום התורה, בצירוף מאמצים נוספים של קיום נדרי פרישות וטקסי מסתורין מיוחדים, יש בהם תרומה ישירה להשלמת "תיקון העולם" וקירוב הגאולה.