דצמ 302014
 

כמחצית מיהדות אירופה חיתה בתחום הממלכה המאוחדת של פולין-ליטא. למרות המהלומה הכבדה שספגה בעשר השנים של מלחמות הקוזקים, הרוסים והשבדים, לא נשתנה מצב היהודים מיסודו ועדיין נהנו מתנאי התפתחות טובים יותר מאשר ברוב ארצות המערב, תודות לכתבי הזכויות שהוענקו להם בכל מקומות יישובם ואיפשרו להם לפתח פעילות כלכלית ולקיים את דפוסי החיים הכמעט-אוטונומיים שלה.

מן הבחינה הדמוגרפית ידעה היהדות הפולנית התאוששות מהירה; היהודים החלו חוזרים  אל רוב המקומות שבהם נחרבו החיים היהודיים, להוציא שטחי אוקראינה שמעבר לדנייפר; אלא שמן הבחינה המדינית, החברתית והכלכלית, ניכרו סימנים מדאיגים של הידרדרות במצבם של היהודים, במקביל להידרדרותה המהירה של ממלכת פולין.

היהודים נקלעו בין המצרים במאבק המעמדי החריף שהתפתח בפולין, בין האיכרים העירונים והאצולה ונוכח התרופפות השלטון המרכזי המגולם במלוכה. הגורם העיקרי בהידרדרותה והתפרקותה של פולין היה המשטר המדיני, ששימש חממה לגידולה של אצולה רחבה – השלאכטה (szlachta) – ריבונית אך חסרת-אחריות, ברובה אצולה נמוכה, שנמנו עליה גם אצילים חסרי רכוש קרקעי ומעליהם מגנטים גדולים, שהתחרו ביניהם על השליטה בפולין (על פי חוקתה של פולין, לכל אציל ששימש כציר בסיים הפולני היתה שמורה זכות וטו – "ליברום וטו"   (liberum veto) – על כל הצעת החלטה שנתקבלה שם). במשטר זה, שעודד את האנרכיה הפנימית, מן הנמנע היה לחולל רפורמות שנדרשו כדי לשקם את כוחה של פולין ואת כלכלתה, שניזוקה קשות בעשור המלחמות. במצב עניינים זה התחזק עוד יותר המשטר הפיאודלי, שנסוג אל מתכונתו הישנה, הסגורה (משקים פיאודליים אוטרקיים), והוגבר הלחץ על האיכרים הנדכאים ועל העירונים, שנתבעו לשאת בנטל מסים כבד יותר ויותר.

באורח פרדוקסלי, אם גם אופייני, פעל מצב זה לטובת היהודים, לפחות בטווח ההיסטורי הקצר. האצולה הגבוהה והמלוכה נטו לעודד את שיבת היהודים למקומם ולתפקיד הכלכלי שמילאו כמקור הכנסה חשוב ממסים וכגורם המתווך בין בעלי האחוזות לבין האיכרים ובין הכפר לבין העיר, ובדרך כלל סיפקו הגנה וכתבי-זכויות ליהודים במקומותיהם. בתנאים הכלכליים הקשים החריפה מלחמת הקיום והחמיר פי כמה ניגוד האינטרסים שבין היהודים לבין המעמדות הנמוכים. היהודי נדחק לעמדה מסוכנת. רוב היהודים בכפרים ובעיירות הקטנות עסקו בפונדקאות ובמכירת יי"ש ובירה. בפולין היהודי זוהה עם סחר היי"ש כמו שהיהודי בגרמניה זוהה עם סחר הכסף. בערים התרכז המסחר הזעיר בידים יהודיות; מרובה היה גם מספר בעלי-המלאכה הזעירה בקרב היהודים בערים.  האיכרים ראו ביהודי את המנצל הערמומי, חסר-המצפון, המתפרנס ממצוקתו של האיכר המשועבד, קשה-היום; ואילו העירונים ראו ביהודי מתחרה זריז וחסר-עכבות, הדוחק אותם ממקורות פרנסתם. מועצות הערים השתדלו בדרך כלל להגביל את מספר היהודים ואת מקורות פרנסתם. הערים נפגעו במיוחד בשפל הכלכלי הממושך שאליו נקלעה הממלכה והתחרות הכלכלית עם היהודים ועם קבוצות אתניות אחרות – כמו הארמנים, הסקוטים, הגרמנים – החריפה והלכה.

על המצע הקשה הזה נפתח כר נרחב להתגברות הקנאות וההסתה הדתית, שכוונה בראש וראשונה כנגד היהודים. חוגי הכנסייה הקתולית בפולין בלטו מאז ומתמיד ביחסם העוין כלפי היהודים, לעומת המדיניות המתונה של הכס הקדוש ברומא, שאליו נהגו היהודים לפנות לעזרה, בשעת משבר. הקנאות הקתולית המקומית התגברה עתה פי כמה על רקע מצוקתן הקשה של האוכלוסין הפולנים בתקופת המלחמות המרות עם הרוסים, הקוזקים, הטטרים והשבדים – שבמידה מסוימת נשאו גם אופי של מלחמות דת (בעיקר כנגד הכנסיה האורתודוכסית הרוסית). חלה עליה ניכרת בנטייה לטפול על היהודים עלילות-דם; זו קיבלה ביטוי בספרות הדתית האנטי-יהודית ובמשפטים מוטים מראש כנגד היהודים.

ועם זאת נתאפשר ונמשך דו-הקיום בין הקהילות היהודיות לבין האוכלוסין הפולניים, על כל שכבותיהם. על פי הערכה מנתה האוכלוסיה היהודית בפולין-ליטא למעלה מ-300,000 נפש – הריכוז היהודי הגדול בעולם – והיא שיקמה את מספריה במהירות לאחר שואת ימי חמלניצקי. היהודים מיהרו להתיישב דווקא בערים ובעיירות שנחרבו במלחמה, כי בהן העניקו ליהודים כתבי-זכויות חדשים והניחו להם לפתח את פעילותם הכלכלית באין מפריע. במחצית השניה של המאה ה-17 גדלו מספריהם של היהודים בשיעור גובר. באמצע המאה מנו היהודים כ-20% מתושבי הערים בממלכת פולין-ליטא; במחצית השניה של המאה ה-18 מנו כבר קרוב ל-50% מכלל התושבים בערים.

היהודים בתקופה זו נשאו בנטל כבד של מסים ותשלומי חובה. כמעט ניתן לומר כי את זכויותיהם וחירויותיהם קנו בכסף מלא. היהודים שילמו בעד הזכות להתגורר בערים, בעד הזכות לקיים את פולחנם, בעד הזכות לקיים את מסחרם ואת מלאכותיהם; כן שילמו בעד מינוי רב, בעד בחירות לפרנסי הקהילה, בעד קבורה, בעד אישור להחזיק מקווה, בעד מתן נדוניה לנישואין, בעד ניהול מסחר עם שותפים בערים אחרות (כל עיר וכל אחוזה ביקשה למנוע העברת כספים מחוץ לתחומיה). מס גולגולת (זהוב אחד לנפש) הושת על כל יהודי הממלכה וגביית המס היתה באחריותן של הקהילות ושל הוועדים הארציים – פולין וליטא. השלטונות – פקידי המלוכה או השלכטה – ראו בקהילה וב"וועד-ארבע-ארצות" מכשיר יעיל לגביית המס מן היהודים.

היהודים העלו מס גם לכמורה, לאחזקת הכנסיות והמנזרים. בכמה מקומות היו היהודים חייבים בתשלומי עבודה (אנגריה) פיאודליים, כמו שאר העירונים או אנשי האחוזה. בדרך כלל פטרו היהודים עצמם מחובת העבודה בתשלומי כסף. ברוב הערים היו היהודים חייבים בעבודות ציבוריות, כמו כל העירונים, וגם מעבודות אלה נטו לפטור עצמם בתשלומי כסף (במאה ה-18 התגבר והתפשט תהליך המרת עבודות אנגריה ועבודות ציבוריות בתשלומי כסף בקרב כל חלקי האוכלוסיה). בנוסף לכל התשלומים האלה היו היהודים צריכים לשאת גם בהוצאות שהשיתה עליהם הקהילה לצורך ניהול החיים היהודיים, בכלל זה כיסוי הוצאות משפטי עלילת-הדם, שיחוד פקידי המלך ואנשי הכמורה, כדי למנוע התקפות על היהודים, שיחוד צירי הסיים, כדי למנוע חקיקה אנטי-יהודית או הגדלת נטל המסים, אחזקת השתדלנים שפעלו להשגת פריבילגיות או לאישור זכויות של קהילות, אחזקת "הצבא במעבר" (כל קהילה היתה חייבת לתרום לאחזקת גדודי הצבא שעברו במקום).