דצמ 302014
 

האימאם אחמד בן חסן (1681-1676), שירש את איסמעיל, נקט מדיניות דתית קנאית, במגמה לטהר את הארץ מכל הלא-מאמינים. סמוך לעלייתו לשלטון פקד על החרבת בתי-הכנסת היהודיים. ב-1679 פקד על גירושם של היהודים מערי תימן והגלייתם למוזע, איזור צחיח בחוף הדרומי של ים סוף. גלות מוזע גבתה מחיר כבד מן הקהילה היהודית, לא רק באובדן רכוש, בתים וקרקעות, כי אם גם בנפש. על פי הערכה כשליש מן הגולים לא שרדו. עם מותו של האימאם ב-1681 התיר האימאם החדש, מוחמד, את שיבת היהודים למקומותיהם, אך מחוץ לחומות הערים, בשכונות חדשות, שלא יתערבו באוכלוסיה המוסלמית.

אחת הסיבות להחזרת היהודים היתה היזקקותה של האוכלוסיה התימנית לבעלי המלאכה היהודיים, שרבים מהם עסקו בנפחות ובנגרות וסיפקו שירותים חיוניים לאוכלוסיה התימנית, החקלאית ברובה.

יהודי תימן חיו בקהילות קטנות מאד, בפיזור רב, בסמיכות לכפרים ולעיירות של האוכלוסיה המוסלמית (כאלף מקומות יישוב). קהילה יהודית ממוצעת לא מנתה יותר ממאה נפשות. היו קהילות שמנו פחות מעשר משפחות. רק בצנעא, עיר הבירה, בדמאר, ברדאע ובעדן היו קהילות גדולות שמנו אלף נפשות ויותר. את ענייניה הפנימיים של הקהילה הנהיג ה"מרי", הרב; את עניניה החיצוניים הנהיג ה"עאקל", המקביל לפרנס הציבור בקהילות היהודיות באירופה. העאקל נבחר על ידי הציבור וייצג אותו כלפי השלטונות; אך מינויו היה טעון אישור השלטונות ולעתים קרובות היה מינוי זה כפוי על הציבור ונוצל לרעה בידי בעלי שררה, שהיו בעלי קשרים עם השלטונות וקנו את משרותיהם בכסף. למרות פיזורה ופיצולה הגדול של יהדות תימן, הוכרה סמכותה העליונה של ההנהגה בצנעה ופסק דינו של בית-הדין התורני בצנעא התקבל ללא ערעור בכל הקהילות האחרות.

במשך המאה ה-17 התחולל תהליך הרה-משמעות בחיי הדת של יהודי תימן: השפעת הרמב"ם על עיצוב דפוסי האמונה והדת נסוגה מפני השפעת תורת צפת והקבלה הצפתית. ה"שולחן ערוך" של ר' יוסף קארו דחק את "היד החזקה" של הרמב"ם. תורת המסתורין והקבלה הלוריאנית דחקה את גישתו הפילוסופית, הרציונלית, של הרמב"ם. תהליך זה נסתייע גם בחדירת סידורי התפילה המודפסים, נוסח ספרד, שדחקו את סידורי התפילה העתיקים (התכלאלים) הכתובים ביד. אירועי הזמן – הרעת מצבם של יהודי תימן, גזירת העטרות וגירוש מוזע, כיסופי הגאולה שהתפרצו בעקבות הופעת שבתאי צבי – אלה הכשירו את הקרקע למפנה בתפיסת הדת בקרב יהודי תימן.

אף שהמאה ה-17 נחשבת תקופה של ירידה רוחנית בחיי הקהילה היהודית בתימן, בהתחשב ביצירה התורנית של אותה תקופה, הנה במחצית השניה של המאה ה-17 חי ופעל גדול משוררי תימן, שלום שבזי. פרטי חייו אינם ידועים. הוא חיבר כ-550 שירים, בעברית, ארמית וערבית, בנושאים שונים, אך הבולט שבהם היה נושא הגאולה מן הגולה. מקום קברו בתעיז הפך מקום קדוש ואתר עליה לרגל ליהודים ומוסלמים גם יחד.