דצמ 302014
 

הקיסר ההבסבורגי קרל ה-6 (1740-1685), שנודע בנטייתו האנטי-יהודית, הוציא חוק להגבלת נישואי יהודים במורביה, בוהמיה ושלזיה – "חוק הפאמיליאנטים" (Familiantengesetze – שכונה בפי היהודים "גזירת השניוֹת"). החוק בא לקבע את מספרי היהודים – 8,451 משפחות בבוהמיה, 5,106 במורביה ו-119 בשלזיה. למשפחות ניתנו מספרים ויהודי לא הורשה להינשא ולהקים משפחה, אלא אם כן החזיק ברשותו את "מספר המשפחה" (Familiennummern). רק הבן הבכור יכול היה לקבל (בגיל 24) את המספר הנכסף, לאחר מות האב. רישום מדוקדק של המשפחות, מספריהן ומצבת הצאצאים התנהל בכל מחוז. משפחה חשוכת בנים איבדה את המספר. המשפחות היו רשאיות להתגורר במקומות מושבן בלבד, ללא זכות של העתקת מגורים. חוקים אלה החזיקו מעמד עד אמצע המאה ה-19, אף כי במשך הזמן חלו בהם שינויים והקלות שונות. ב-1786 נוספה תקנה המחייבת כל מועמד לנישואין להוכיח כי קיבל חינוך בבית-ספר גרמני או גרמני-יהודי (של משכילים). הקלה נוספת אפשרה ליהודים, ששירתו בצבא או עסקו בעבודת אדמה או קיבלו הכשרה מקצועית מוכרת, לקבל רשיון נישואין.

לחוק הפאמיליאנטים נודעו תוצאות קשות מרחיקות לכת על החברה היהודית בקיסרות ההבסבורגית. נתרבו הנישואין בסתר, שיצרו שכבה רחבה של צאצאים "לא-חוקיים". נתרבו היהודים מחוסרי הבית, שנעו ונדו ברחבי הממלכה והיוו מעמד של קבצנים, פושטי-יד ופושעים. אלה החריפו את המתחים הפנימיים בחברה היהודית ובינה לבין החברה הנוצרית. על פי הערכה כ-20% מכלל האוכלוסיה היהודית ברחבי הקיסרות נמנו על שכבת הקבצנים הנודדים (bettlejuden – שבפי היהודים כונו "ארחי-פרחי"). הלחצים האלה תרמו באופן ניכר לפירוק חישוקיה של החברה היהודית במרכז-אירופה ולהתגברות מגמת המרת הדת בתוכה.

היהודים בבוהמיה היו מפוזרים ב-169 ערים וב-672 כפרים. היהודים במורביה התגוררו רק בערים.

בלחץ הכנסיה הקתולית, הופעלה בעיירות רבות בבוהמיה ובמורביה מדיניות של הפרדה בין מגורי היהודים לנוצרים.