דצמ 312014
 

שליט הגליל, ד'האר אל-עמר, לאחר שקבע את מושבו בטבריה, פנה אל פקידי קושטא בבקשה שיסייעו לו ליישב את טבריה מחדש ביהודים. הוא פנה אל ר' חיים אבולעפייא (1744-1660), הרב של הקהילה היהודית באיזמיר, והציע לו לעבור לטבריה. הרב, על אף גילו המופלג, נעתר לפנייה כיוון שהאמין כי תקומת טבריה קשורה בביאת המשיח. פקידי קושטא שלחו שד"רים לקהילות היהודיות בתורכיה, בבלקנים ובאירופה, כדי לאסוף כסף לחידוש היישוב היהודי בטבריה. חיים אבולעפייא הגיע לארץ עם חבורת תלמידיו ב-1740. עלייתו של חיים אבולעפייא היכתה הדים, ועודדה אישים בעלי שם אחרים, להגשים את חלומם ולעלות לארץ, כמו ר' חיים בן עטר  (1743-1696), ממרוקו, שעלה לארץ ב-1742, בראש חבורה של עולים מאיטליה ומצפון-אפריקה, התיישב בירושלים והקים בה את ישיבת "כנסת ישראל". חיים בן-עטר קנה את פרסומו בחיבור הפירוש על התורה "אור החיים", שזכה לתפוצה רבה גם בקרב קהילות החסידים במזרח אירופה.  ב-1740 עלה לארץ גם אלעזר רוקח (1741-1665), רב הקהילה האשכנזית באמסטרדם. הוא התיישב בצפת ונוכחותו תרמה לחיזוק הישוב היהודי שם, בזכות קשריו הטובים עם הקהילות היהודיות באירופה ועם ועד ארבע ארצות בפולין; אך הוא נפטר תוך זמן קצר. בצפת התגורר גם ר' משה חגיז (1751-1672?), מן הלוחמים העזים בשבתאות. הוא נולד בירושלים, אך רוב שנותיו בילה במערב-אירופה, באמסטרדם ובלונדון, שם חבר לר' צבי הירש אשכנזי, רבה של הקהילה האשכנזית באמסטרדם, במאבק בלתי מתפשר עם השבתאים הנסתרים באשר הם. הוא היה אחראי לחרם שהוטל על רמח"ל בוונציה (1734) ולהרחקתו מן העיר.

עלייתם של רבנים ידועי שם לארץ-ישראל, בשנים אלה, סימנה בלי ספק את התגברות התסיסה המשיחית בקרב הרבנים, בעיקר אלה שעסקו בקבלה ביתר שאת. לתסיסה זו יש להוסיף את השפעות המשבר הרוחני שפקד את הקהילות היהודיות ברחבי העולם, בעקבות פרשת שבתאי צבי ועל רקע הרדיפה המתמשכת של השבתאות, שקנתה לה אחיזה מחתרתית עמוקה בקרב הרבנים. לרקע זה אפשר לייחס את עלייתו של רמח"ל, ר' משה חיים לוצאטו (1744-1707), שנאלץ לעזוב את איטליה בשל הסערה שעוררו כתביו הנגועים בשבתאות. הוא ישב שנים אחדות באמסטרדם ומשם עלה לארץ-ישראל ב-1743 והתיישב בעכו. הוא מת במגפה שפרצה בעיר ב-1744.

ארץ-ישראל הפכה כנראה ארץ מקלט לכמה מן הרבנים שנקלעו למצוקה, אם בשל פולמוס תורני שהיו מעורבים בו ומצאו עצמם בעמדת מיעוט ואם בשל סיבות אישיות, כלכליות או פוליטיות, כמו שאירע לרמח"ל, שדווקא מחוגי המתנגדים לו קיבל עצה ללכת לארץ-ישראל, הרחק מן המהומה. בדומה לכך, מצא עצמו ר' גרשון מקוטוב (גיסו של הבעש"ט, שנשא לאשה את אחותו של ר' גרשון), עושה דרכו לארץ-ישראל, לאחר שערוריה ומריבה שפרצה בברודי, עיר מושבו, בין חברי ה"קלויז", חוג סגור של חסידים ומקובלים, שר' גרשון מקוטוב נמנה עליו, לבין פרנסי העיר. ר' גרשון הגיע לארץ ב-1747, לאחר שהות ממושכת בקושטא, שם קשר קשרים הדוקים עם מנהיגי הקהילה היהודית ועם פקידי קושטא. הוא התיישב בחברון, אשכנזי יחיד בין הספרדים, וב-1754 עבר לירושלים והנהיג שם את הקהילה האשכנזית הקטנה. כאשר נפטרה אשתו ב-1759, נסע ר' גרשון למזרח-אירופה כדי למצוא לו שם אשה שניה, אשכנזית. הוא נפטר בירושלים ב-1761.