דצמ 302014
 

מאי – ממשלו של פלהאם (Henry Pelham, 1696-1754) הביא לפרלמנט הצעת חוק זהירה המתירה התאזרחות "אנשים הנמנים על דת ישראל", בכל מקרה באישור הפרלמנט. הצעה זו עברה בקלות בבית העליון, אך נתקלה בהתנגדות חזקה בבית התחתון. מוקד התנגדות בולט היה – כתמיד – בקרב חוגי הסוחרים של הסיטי של לונדון, החוששים מתחרות יהודית. אחד הצירים הזהיר את האנגלים "שלא ימכרו את בכורתם בלא מחיר לצאצאי יעקב". מצדדי החוק הצביעו על הסיוע שהגישו היהודים לממשלה בדיכוי המרד היעקוביטי (מרד הסטוארטים מסקוטלנד הטוענים לכתר אנגליה, 1646-1645), ועל התרומה הכלכלית של היהודים לסחרה של בריטניה. הצעת החוק אושרה ברוב של 95 כנגד 16.

עד מהרה התברר כי דעת הקהל באנגליה אינה בשלה לקבל חוק המאפשר התאזרחות ליהודים או להוגנוטים. בלונדון ובערים אחרות פרצו מהומות קשות, אף כי לא נרשמו פגיעות ביהודים, והממשלה והפרלמנט, על שני בתיו, נסוגו וביטלו את החוק, שכונה "חוק היהודים" (“Jew Bill”).

ביטול החוק, אף שאיכזב מרה את הקהילה היהודית באנגליה, לא שינה לרעה את מצבם ואת זכויותיהם המוכרות של היהודים, אך מימוש זכות ההתאזרחות של היהודים באנגליה נדחה לעשרות שנים. ההשפעה המורלית של ביטול החוק היתה עזה וגררה גל של עריקה והמרת דת של כמה מטובי הקהילה היהודית הספרדית, כאמצעי האחד לזכות באזרחות ולהשתלב בחברה האנגלית.

ערכים אישיים
  1. שמשון גדעון (במקור: גדעון אבודיינטה, 1762-1699), הדמות הבולטת בקהילה, שעשה הון רב בעסקי בורסה ושימש כיועץ וכסוכן כספים של ממשלת אנגליה, הודיע על פרישתו מן הקהילה, כאקט של מחאה על עצם יזמת החוק לאיזרוח היהודים, שנראתה לו מיותרת ומזיקה, בייחוד לאחר שהוכשלה. רבים ראו בצעדו של גדעון אך ניצול הזדמנות להסיר מעליו את מגבלות יהדותו, כיוון שכל שאיפתו היתה לזכות בתואר אצולה ולהיטמע בחברה האנגלית הגבוהה. אשתו של גדעון היתה לא-יהודיה וכל ילדיו הוטבלו לנצרות. ואמנם תרומתו של גדעון לאוצר האנגלי הוכרה על ידי הממשל וב-1759 השיג גדעון תואר ברונט לבנו, שמשון גדעון הבן, וזה הפך ללורד ארדלי (Lord Eardley ) ב-1789.