דצמ 302014
 

בעקבות החרם שהוטל על ה"מאמינים" הנוהים אחרי פרנק, סבלו אלה מרדיפות קשות. בצר להם, ועל פי עצתו של פרנק, פנו אל ראשי הכנסיה הקתולית בפולין וביקשו את הגנת הכנסיה, תוך הדגשת היסודות המשותפים להם ולנצרות, שהבולטים שבהם דחיית התלמוד והאמונה בהתגשמות האל בדמות אדם. הבישוף דמבובסקי (Dembowski) מקאמיניץ-פודולסק פרש עליהם את חסותו. הוא כפה על הרבנים ויכוח פומבי עם הפרנקיסטים; זה נערך בקאמיניץ, ביוני 1757. דמבובסקי הכריז על ניצחון הפרנקיסטים, שחשפו את קלקולי התלמוד. בפקודתו הוחרמו ספרי תלמוד ונשרפו בככרות הערים. מותו הפתאומי של דמבובסקי עצר את המסע כנגד התלמוד ועורר את הקהילות היהודיות לחדש את דיכוי השבתאים. רבים מהם נמלטו לטורקיה. רק בהתערבות בית המלוכה הפולני, ביוני 1758, נפסקו הרדיפות והפרנקיסטים שבו למקומותיהם. רבים מהם התרכזו בעיירה איואנייה (Iwanie ) ליד חוטין. פרנק הכריז על עצמו באיווניה כהתגלמות כוח האל עלי אדמות, גלגול עכשווי של "יעקב האמיתי", שבא להשלים את שליחותם של שבתאי צבי וברוכיה. הוא פרש לפני חסידיו את עיקרי תורתו, שהרחיקה לכת אף מעבר למונחיה ומושגיה של תורת הקבלה והמסתורין שהזינה את השבתאות. פרנק הכריז על הדרך החדשה לאלוהים האמיתי. את הדרך אליו לא הצליחו לגלות כל הנביאים והשליחים שקמו לעם ישראל מן האבות ועד שבתאי צבי וברוכיה. הדרך הנכונה היא דרך החיים, תוך שחרור מוחלט מן החוקים והמצוות, המגבילים את החיים ו"הם לצד המוות". הדרך אל החיים היא הדרך אל עשיו, המייצג את כוח החיים. פרנק הסביר למאמיניו כי את הדרך אל האל יש לעשות במחתרת. לצורך זה יש להצטרף אל הכנסיה הנוצרית; זו תספק למאמינים את המסגרת שתפטור אותם מן החוקים והמצוות ותגונן עליהם, כשהכוונה היא לקיים בסתר ותחת הקליפה הנוצרית או מאחורי ה"פרגוד", כלשונו של פרנק, את טקסיה של הכת החדשה.

במשא ומתן שהתנהל עם ראשי הכנסיה בפולין ביקשו הפרנקיסטים פריבילגיות מיוחדות לאחר שיעברו טבילה: שיוכרו כנוצרים בעלי זהות יהודית, יורשו לקיים כמה ממנהגיהם בצד המנהגים הנוצריים, יקיימו את השבת בצד יום ראשון, לא יאולצו לאכול חזיר, לא יאולצו להחליף את מלבושיהם ולהסיר את זקנם ופאותיהם, יורשו להתחתן רק בינם לבין עצמם, יורשו להחזיק בספרי הזוהר והקבלה, יורשה להם לדור יחד באזור מוגדר במזרח גליציה ולקיים שם חיי קהילה. דרישות אלה נדחו כמובן על ידי הכנסיה. מכל מקום, עניינה של הכנסיה בפרנקיסטים לא נחלש, כיוון שראתה בפרנקיסטים סוכני המרה בקרב היהדות וכלי לניגוח היהדות וחשיפת פשעיה. אמנם ראשי הכנסייה לא ששו לחדש את העימות עם היהדות ובייחוד ביקשו למנוע התרגשות מחודשת סביב נושא עלילת הדם, בהתחשב בהתנגדות שיצאה מן הכס הקדוש ברומא;  אך בדרגי הביניים הכנסייתיים ששו אלי קרב ויזמו ויכוח פומבי מחודש בין הפרנקיסטים לבין הרבנים. זה התקיים בעיר לבוב והתנהל בהפסקות, בחודשים יולי-ספטמבר 1759. בויכוח זה נזהרו הרבנים מלהשמיע טענות פוגעות בערכי הנצרות, אך הגיבו בחריפות על הטענה כי התלמוד מעודד שימוש בדם נוצרי. הוויכוח נסתיים בהכרזה כי בסעיפים הנוגעים לעיקרי האמונה במשיח נחלו הרבנים מפלה ניצחת; אך הסעיף האחרון המדבר על ההיזקקות היהודית לדם נוצרים לא הוכרע וטעון בירור נוסף. תוצאה זו הושגה במידה רבה בלחצה של רומא.

לאחר הוויכוח, מאות פרנקיסטים בראשות פרנק עצמו עברו טבילה בלבוב ברוב טקס והדר. פרנק עבר טבילה שניה בוארשה, בחסות המלך. לא כל הפרנקיסטים בחבלי הספר של פולין, בהונגריה ובבוהמיה, המירו דתם. רבים מהם העדיפו להמשיך בחיי מחתרת בתוך היהדות. אווירה סמיכה של חשד אפפה את הפרנקיסטים הן בקרב היהודים והן בקרב הנוצרים. פרנק נאסר בוארשה, בפברואר 1760, לאחר שנתברר לחוגי הכנסיה כי הפרנקיסטים מאמינים במשיחיותו ואלוהותו של פרנק. בית-דין כנסייתי גזר עליו גלות במבצר צ'נסטוכובה (Czestochowa ), כדי לנתק אותו ממאמיניו. פרנק שהה במבצר 13 שנים, בתנאים נוחים. המאמינים שמרו על הקשר עמו באמצעות "שליחים". קבוצה מחסידיו התיישבה בסביבות המבצר. על רקע ההתפתחויות המדיניות בפולין, שבישרו את התפרקותה הקרובה של הממלכה וגבור ההשפעה הרוסית בה, קשר פרנק עם חוגי השלטון והכנסיה האורתודוכסית ברוסיה. ב-1772, עם חלוקת פולין  הראשונה, משעברה צ'נסטוכובה לשלטון הרוסים, שוחרר פרנק מכלאו. הוא עבר לוארשה ומשם עבר להשתכן בבית דודתו בברנו במורביה, בתחום הקיסרות האוסטרית, שם התגורר עם בתו אוה ועם פמלייתו עד 1786. פרנק הלביש את מלוויו מדים והנהיג משטר צבאי למחצה בתוכם. במרס 1775 התקבל אצל הקיסרית מריה תרזה בוינה. משסר חינו בחצר המלכות עבר לאופנבך, ליד פרנקפורט, עם מלוויו. שם רכש לעצמו ארמון וניהל את חצרו ביד רמה. לחצרו של פרנק בברין ובאופנבך הגיעו בנים ובנות של משפחות מאמינים לשמש את "האדון הקדוש". פולחן פרנק נסב גם על "הגבירה", אשתו. משנפטרה זו ב-1770, ירשה בתו, חוה, את מעמד "הגבירה" והפכה למלווה קבועה של פרנק. לאחר פטירתו של פרנק, בדצמבר 1791, ניסו חוה ושני אחיה לקיים את מנהיגות התנועה ואת המרכז באופנבך; אך מותו של פרנק סימן את שקיעת התנועה והתפוררותה במשך השנים הבאות, אף שתאים של התנועה המשיכו את קיומם החשאי אם בקרב הקהילות היהודיות בפולין, מורביה ובוהמיה והונגריה, ואם במסגרת החברה הפולנית הנוצרית, עד לאמצע המאה ה-19. משפחות פרנקיסטיות נוצריות זכו בתארי אצולה וטיפסו בגרם המעלות החברתי והכלכלי, עד להיטמעותן הגמורה בחברה הפולנית, במהלך שנים-שלושה דורות. המשורר הלאומי של פולין, אדם מיצקביץ (1855-1798), היה כנראה, מצד אמו, צאצא משפחה פרנקיסטית שהתנצרה. היו צעירים, בני דור שני ושלישי לפרנקיסטים, שעשו דרכם אל תנועת ההשכלה היהודית במרכז אירופה או שמצאו לעצמם תיקון בחוגים הלאומיים בפולין.