דצמ 312014
 

לאחר תקופה של מעורבות גוברת של המעצמות השכנות לפולין – רוסיה, אוסטריה, פרוסיה – בעניניה היגעים של ממלכת פולין והשלטון המתפורר בתוכה, באה חלוקת פולין הראשונה: הקיסרית הרוסית, יקתרינה ה-3, הקיסר האוסטרי, יוזף השני, מלך פרוסיה, פרידריך השני באו לכלל הסכם על חלוקת אזורי הספר של פולין. רוסיה סיפחה את חלק רוסיה הלבנה; אוסטריה סיפחה את גליציה; פרוסיה סיפחה את פומרניה ואת החלק הידוע בשם פולין גדול.

בהנהגתו ובהשראתו של  הגאון ר' אליהו (הגר"א, 1797-1720) מוילנה, הסמכות התורנית הגדולה בדורו, הטילו הרבנים בליטא וברוסיה הלבנה חרם על תנועת החסידות החדשה, שהתפשטה במהירות בקרב הקהילות היהודיות במזרח-אירופה. בית-דין רבני שהתכנס בווילנה ציווה לשרוף  כתבים שנמצאו בבתי חסידים. רבני גליציה שהתכנסו בברודי, הטילו איסור חמור על ההשתתפות בתפילות החסידים ובמלבושיהם המיוחדים.

מקורה של תנועת החסידות היה בחבלים הדרומיים של פולין – פודוליה, ווהלין – שם היתה השפעת התנועה השבתאית והתנועה הפרנקיסטית גדולה יחסית ואחיזתו של הממסד הרבני רופפת. אך התפשטותה המהירה של החסידות בקרב הקהילות היהודיות ברוסיה, בליטא ובפולין,  העידה על המצוקה הרוחנית והנפשית והתסיסה הרעיונית שבה היו נתונים הציבורים היהודיים במזרח-אירופה, על רקע אירועי הזמן, במאה השנים האחרונות, למן פרעות חמלניצקי ועד פירוק הארגון האוטונומי הארצי של יהודי פולין (ועד ארבע ארצות) וחלוקת הממלכה.

הטפתו של בעש"ט, שהמעיטה בערך הלמדנות התורנית והעלתה על נס את ההתלהבות הדתית והקרבה אל האל, באמצעות התפילה, ענתה למאוויים ולמצוקות של יהודים רבים, במזרח-אירופה, שעם התפוררות מוסדות הקהילה היהודית איבדו את משענם הרוחני והנפשי העיקרי. תורתו של הבעש"ט, המושפעת מן הקבלה המעשית, העניקה ממד מלהיב חדש של משמעות לחיי הדת היהודיים, באמצעות הרעיון הפשוט שיש לייחס משמעות דתית פוזיטיבית לכל חוויה ולכל התנסות בחיים. יתרון טבעי נוסף היה להצעתו של הבעש"ט, שהיא הבטיחה לכל יהודי באשר הוא ביטוי עצמי ספונטני והשתתפות פעילה בחיים הדתיים. יתר על כן, בכוח התפילה והדבקות יכול כל יהודי להשפיע על מעשי שמים ולקרב את הגאולה. החסידות סיפקה אפוא אפיק ופורקן מסוים לאינדיבידואליזם המתעורר גם ביהדות, בהשפעת רוחות הזמן. אך אינדיבידואליזם זה לא חיפש את ביטויו ואת משענו ברמה השכלתנית, הרציונלית, כי אם להפך – ברמה הרגשית, האמונית. החסידות היתה עשויה על כן להעניק עוצמה והתלהבות מחודשת לאמונה היהודית, שכבר איבדה הרבה מביטחונה העצמי תחת לחץ האירועים, הפגעים והשינויים, שפקדו את הקהילות היהודיות במזרח אירופה, במשך מאה השנים ויותר שחלפו מפרעות חמלניצקי והופעת שבתאי צבי, דרך תקופת המעבר מימי-הביניים לעת החדשה. אמנם המגמה האינדיבידואליסטית, שניכרה בחסידות בראשיתה, רוסנה לגמרי על ידי הרעיון הנוסף, שהפך אבן-פינה בתנועת החסידות, הוא רעיון "הצדיק"; על פיו, רק יחידי סגולה, "צדיקים", יכולים להשיג קרבה אמיתית אל האל, והם המשמשים מתווכים בין קהל החסידים סתם, לבין האל. תנועת החסידות התגלגלה עד מהרה לפולחן של צדיקים. קהילות של חסידים התגבשו סביב "צדיקים", מקרב תלמידיו ומלוויו של הבעש"ט. כל צדיק הקים חצר משל עצמו והקיף עצמו בפמליה של חסידים, שהיו שותים בצמא את דבריו, אוכלים שיירים משולחנו, מקבלים את עצתו וברכתו על כל צעד וכל מהלך שלהם ומבטלים לגמרי את שיקול דעתם ורצונם מפני דעתו ורצונו. גם מרכיב זה בחסידות היה מסימני הזמן: עם התפוררות קשרי הליכוד הקהילתיים ועליית הפרט ותודעת היחיד, גברה והתחזקה גם הנטייה ל"עדריות", להתקבצות והתגבשות סביב רעיון ומנהיג, תוך ביטול העצמיות האישית והתמזגות בכלל החדש, ההמוני והנלהב, והנושא עמו הבטחה של משמעות חובקת כל.

מידת העצמאות הרוחנית שהכניסה החסידות אל היהדות נשמרה רק ברמת המנהיגות, אצל ה"צדיקים". בין הדמויות הבולטות שהקיפו את הבעש"ט – אברהם גרשון מקוטוב, נחמן מהורודנקו, נחמן מקוסוב, דוב בר ממזריץ', יעקב יוסף מפולונויה – היו כאלה שחלקו על דרכו של הבעש"ט, אף שקיבלו את מנהיגותו ואת השראתו.

לאחר פטירתו של הבעש"ט באו שנים אחדות של מבוכה, עד שעברה מנהיגות התנועה לדוב בר ממזריץ' (-1772?). את מנהיגותו קנה בעיקר תודות ללמדנותו ולאורח חייו הנזירי, שעשו רושם עמוק על הסובבים אותו, אף שכמה מן התלמידים המובהקים של הבעש"ט ערערו על מנהיגותו. בזכות מיקומה של מזריץ' הועתק מרכז החסידות מפאתי פולין למרכזה והקל על התפשטותה המהירה של התנועה. דוב בר העצים את היסוד הקבלי בתורת החסידות. אך הוא פירש מחדש את עיקרי הקבלה הלוריאנית, כאשר העניק למונחי היסוד הלוריאנים של "צמצום" ו"שבירה" משמעות חיובית, לא קטסטרופלית, והעמיד עליהם את יחסי האל והאדם. צמצום ושבירה נועדו לאפשר את האצלת אורו של האל על בני האדם. הגאולה היא ברמה האישית ולאו דווקא ברמה הלאומית; על כן היא אפשרית; כל אדם יהודי יכול להשיג אותה באמצעות ה"דבקות" ואינה קשורה בהופעת המשיח. לדבקות מירבית יכול אדם להגיע באמצעות התפילה, כשזו אינה משמשת לתכלית אחרת מאשר להגיע לקרבה הגדולה ביותר אל האל. אף שבתפיסתו של דוב בר לא הודגש מעמדו המיוחד של ה"צדיק" בקרב חסידיו, הפכה דמותו של דוב בר לדוגמה המובהקת של "צדיק" עבור הדורות החסידיים הבאים.

ערכים אישיים
  1. ישראל בן אליעזר בעל שם טוב (בעש"ט, 1760-1700) נחשב כמייסדה של תנועת החסידות. הוא נולד באוקופ (Okop), עיירה קטנה בפודוליה, למשפחה קשת-יום. בגיל רך התייתם. לפרנסתו עבר כעוזר מלמד לילדים וכשומר בבית-המדרש. לימודי התורה והתלמוד לא עניינו אותו; אך נמשך אחרי ספרי הקבלה, ובעיקר הקבלה המעשית. הוא נטה להתבודדות ובאמצע שנות השלושים התגלה כ"בעל שם", "צדיק", עושה נפלאות, מגרש שדים ומרפא חולים. תוך זמן קצר התקבצו סביבו חסידים ומעריצים, שהתרשמו עמוקות מאישיותו הכריזמטית והמלבבת. בייחוד נמשכו אחר תורתו החדשה הגורסת כי לא המצוות ולא לימוד התורה הם עיקר היהדות, כי אם התפילה, האמונה, ההתלהבות והדבקות באל המצוי בכל – הם העיקר. ב-1740 עבר הבעש"ט למדז'יבוז' בפודוליה ועשה אותה למרכז פעילותו.