דצמ 312014
 

שיירה של מאות עולים, בהנהגת קבוצת חסידים ובראשם ר' מנחם-מנדל מוויטבסק, ר' אברהם מקוליסק ור' ישראל מפולוצק, מן המרכז החסידי ברייסין, הגיעו לארץ, דרך קושטא. עלייה זו מהווה נקודת ציון בתולדות העליות לארץ-ישראל, שכן היא מסמנת את מגמת התגברות העליה לארץ וגידול הישוב היהודי בה, בעיקר מתחילת המאה הי"ט. נראה שהגורם העיקרי לעליית החסידים בשעה זו היתה ההחרפה שחלה במחלוקת בין החסידים והמתנגדים בפולין ובליטא, ואולי גם חיכוכים פנימיים בין חצרות החסידים לבין עצמן. רוב העולים התיישבו בצפת. אך גם בארץ לא הגיעו החסידים אל המנוחה ואל הנחלה. רבים נאלצו לחזור בשל המצוקה הכלכלית. ר' ישראל מפולוצק נשלח לחוץ-לארץ כדי להקים שם רשת תמיכה בקהילה החסידית בארץ. המחלוקת עם המתנגדים מקרב הישוב האשכנזי לובתה גם בארץ. מתיחות שררה גם עם הקהילה הספרדית, שהאשימה את החסידים בהתנשאות. מנהיג החסידים, ר' מנחם מנדל, השקיע מאמץ רב כדי למתן את הסכסוך בין שתי הקהילות. הוא אף השיא את בנו לבתו של אחד מנכבדי הקהילה הספרדית בירושלים.

כ-150 יהודים מתוניס הגיעו לארץ והתיישבו בטבריה. חבורת עולים אחרת, מצפון-אפריקה, שמנתה כ-30 נפש, השתקעה בצפת.