דצמ 312014
 

תחילתה של המהפכה ביזמה שיצאה מן המלך לכנס את אספת המעמדות כדי להשיג אמצעים לחלץ את האוצר מן המשבר החמור שאליו נקלע. שלושת המעמדות – הכמורה, האצולה והעירונים – נקראו למנות את ציריהם לאספה, בתהליך דו-שלבי, שבו בני המעמדות בוחרים בוררים ואלה בוחרים את הצירים לאספה, כשאלה מצוידים ב"כתבי הקובלנות" (cahiers de doleance) של בני המעמדות, בכל מחוז ובכל עיר. השאלה היהודית צפה ועלתה מיד בשתי צורות: היהודים, שרובם ישבו במחוזות אלזס ולוריין (לוטרינגיה), נמנע מהם להשתתף בתהליך ברירת הצירים לאספת המעמדות. רק ליהודים הספרדים, בבורדו, בבאיון ובאביניון, הותר להשתתף בבחירות, אך בשל מיעוטם לא זכו בייצוג באספה. לעומת זאת, תפסה השאלה היהודית מקום נכבד בכתבי הקובלנות של רוב המחוזות והערים, שבהם היתה נוכחות יהודית ניכרת. ברוב המקומות האלה היתה ההתייחסות ליהודים עוינת. במקומות אחדים, כמו בפאריס, נשמע קולם של דוברים ליברליים, שדרשו שיווי זכויות ליהודים.

אפריל. מנהיגם של יהודי אלזס, סרף-בר, שלח תזכיר אל שר האוצר נקר, וביקש לאפשר ליהודי אלזס להציג את קובלנותיהם באמצעות אחד הצירים הנוצריים של אלזס. בתגובה הודיע השר כי יהודי שלושת המחוזות, אלזס, לוריין ומץ, יוכלו לשלוח ששה נציגים משלהם לאספת המעמדות, באמצעות בחירות מיוחדות. עד לחודש אוגוסט השלימו יהודי אלזס את תהליך הבחירה, ושלחו את נציגיהם לפאריס. אך עד אז המהפכה כבר יצאה לדרך. אספת המעמדות הכריזה על עצמה כאספה לאומית; התקוממות עממית של האיכרים ושל העירונים על מוסדות המשטר הישן הרעידה את כל הארץ ואירועי המהפכה יצאו מכלל שליטה.

קובלנותיהם ודרישותיהם של נציגי יהודי אלזס פיגרו הרבה אחרי קצב המאורעות ומשמעותם, בעיקר בשל שמרנותם של הנציגים היהודיים. הם ביקשו הקלות ושיפורים במצב היהודים הנאנקים תחת כובד משטר האפליות, ואילו באספה הלאומית כבר נפתח הוויכוח סביב "הצהרת זכויות האדם והאזרח". בוויכוח זה, בסוגיית יחסי דת ומדינה, עלה בפעם הראשונה נושא זכויות היהודים. הכומר הפרוטסטנטי סנט-אטיאן יצא בתביעה גורפת לשיווי זכויות ללא הבדל דת, ובכלל זה גם היהודים, "העם שנעקר מאדמת אסיה, והריהו נע-ונד, נרדף ונידח זה 18 מאות שנים, ואשר היה מסגל בלי ספק את דרכינו ומנהגינו, אילו הניחו לו חוקינו דריסת רגל בקהלנו; עם זה אל לנו להוכיחו מפני חסרונותיו המוסריים, לפי שאלה הנם תולדת הברבריות שלנו, תולדת שפל המעמד אשר ברשעה כפינו עליו."

האספה הלאומית אימצה את עקרון חופש הדת וכללה אותו בהצהרת זכויות האדם והאזרח; אך הצירים היהודיים מאלזס-לוריין, שייצגו את חוגי הפרנסים והרבנים, התייחסו בחשדנות אל הבשורה החדשה. הם ביקשו לקיים את האוטונומיה היהודית, שהיתה נהוגה תחת המשטר הישן, ו"להשאיר את רבנינו ופרנסינו כשם שזה היה נהוג עד היום הזה". רק שתי קהילות יהודיות בלוריין התקוממו על עמדת הצירים ותבעו לסלק את כל סממני האוטונומיה היהודית ולראות בהם אזרחים שווים לכל דבר. ברוח זו התבטאו גם יהודי פאריס. בתזכיר שהגישו לאספה הלאומית הכריזו, כי הם מסתלקים "מן הפריבילגיה המקנה לנו זכות לקיים מנהיגים מיוחדים, נבחרים על ידינו וממונים על ידי הממשלה". בד בבד הדגישו את זיקתם העמוקה ל"דת שלנו, שהיא שונה מזו השוררת בצרפת".

היהודים הספרדים מבורדו הרחיקו לכת וטענו כי מרגע שהתקבל עקרון שיווי הזכויות הכלול בהצהרה של זכויות האדם והאזרח, אין מקום לחקיקה מיוחדת בעניין היהודים. מכל מקום, הם מבקשים להפריד בינם לבין יהודי אלזס, תהא מה שתהיה החלטת האספה כלפי יהודים אלה.

ספטמבר. נוכח גל של התקפות מחודשות על היהודים באלזס פנתה האספה הלאומית אל שלטונות אלזס ואל המלך בקריאה לספק הגנה ליהודים. הצירים היהודיים מאלזס הוזמנו להציג בפני האספה את מצוקת היהודים. גם במעמד זה לא חרגו הצירים היהודיים מעמדת השתדלנות המסורתית.

שני הדוברים הבולטים בהגנה על עניינם של היהודים באספה הלאומית היו האב גרגואר והרוזן סטניסלאס טונר-קלרמון. בדיון שהתקיים בסוף דצמבר על החלת עקרון שיווי הזכויות גם על קבוצות אוכלוסיה שעד כה הופלו בחוק, תבע קלרמון-טונר בתוקף שלא להוציא את היהודים מכלל זה. הציר האלזסי רייבל טען: "הנני רואה את היהודים כדרך שהם רואים את עצמם; אין הם חושבים עצמם לאזרחים." על כך השיב קלרמון-טונר: "ליהודים בתורת אומה אין לתת כלום; ליהודים בתורת יחידים יש לתת הכל. – – – צריך שיהיו לאזרחים, כיחידים. תאמרו, שאין רצונם בכך כל עיקר. – – – יגידו כן, ויגורשו מן הארץ. אין להסכים שיימצא ציבור של שאינם-אזרחים במדינה, אומה בתוך אומה." הציר רובספייר טען בתוקף רב, כי את שאלת היהודים יש לפתור על פי העיקרון הכללי ולא על פי כל מיני טענות לגופם של היהודים. לאחר דיון סוער, בו המחנה הליברלי עדיין פסח על שתי הסעיפים בשאלה מעמדם של היהודים, נמנעה האספה מהכרעה והחליטה לשוב ולדון בשאלה במועד מאוחר יותר (24 בדצמבר).