דצמ 312014
 

18 בינואר. נכשלה ההצעה, שהועלתה באספה, להעניק זכויות אזרח לכמה מנכבדי הקהילה היהודית באלזס, ובראשם סרף בר.

7 במאי. האספה השוותה את מעמדה של הכנסייה הקתולית למעמדן של הכנסיות האחרות בשם עקרון חופש הדת. יהודי פאריס הודיעו כי בכוונתם להקים בית-כנסת בפאריס. מועצת העיר אישרה את הבקשה היהודית ובמקביל שבה ופנתה אל האספה הלאומית להכיר בזכויות האזרח של היהודים, לאחר שהוכרה זכותם לחופש הפולחן.

לאחר ניסיון הבריחה הכושל של המלך ב-20 ביוני, התערער ונחלש מאד הגוש השמרני באספה הלאומית. ב-14 בספטמבר אישרה האספה הלאומית את החוקה החדשה, שכללה את ההצהרה על זכויות האדם ואת עקרון חופש הדת. על בסיס זה העלה הציר אדריאן דיופור, לוחם בלתי-נלאה לזכויות היהודים, את התביעה ליישם את החוקה החדשה גם על היהודים, לאחר שהוכרו זכויות האזרח של כל בני הדתות האחרות בצרפת.

28 בספטמבר. תאריך הרה-משמעות בתולדות היהודים. האספה הלאומית החליטה סוף-סוף על שיווי זכויות היהודים. כך זכו היהודים, לאחר מאבק שנמשך שנתיים ימים, באמנציפציה שלהם. כדי להפיס את דעתם של מתנגדי האמנציפציה ליהודים, אישרה האספה הצעת חוק נוספת המיועדת להביא לחיסול החובות שצברו האוכלוסין באלזס בהלוואות שנטלו ממלווים בריבית יהודיים.

התגובה היהודית היתה נלהבת. בר יצחק בר, מנהיג יהודי לוריין, פרסם גילוי דעת אל אחיו היהודים: "סוף-סוף בא היום ונקרע הלוט שחצץ בינינו לבין השותפים לנו לאזרחות. – – – סוף-סוף הוחזרו לנו הזכויות שנשללו מעמנו לפני אלף ושמונה מאות שנה". מכאן ואילך, הכריז, "היהודים הם לא רק בני אדם, לא רק אזרחים, כי אם גם צרפתים". הוא קרא לאחיו היהודים להוכיח כי הם ראויים לאזרחותם. באיגרת שעליה חתם מאן דהו בשם "שמואל לוי, נשיא הגולה, ראש בתי הכנסיות המזרחיים והמערביים" נאמר: "צרפת, שהסירה ראשונה את חרפת יהודה, היא ארץ-ישראל שלנו, הרריה – ציון שלנו, נהרותיה – הירדן שלנו."

יהודי הדרום (בורדו ובאיון) ויהודי פאריס שיקעו עצמם בהתלהבות באירועי המהפכה; אך עדיין לא היה רישומם ניכר, בשל מיעוט מספריהם. יהודים, בעיקר יהודי פאריס, התנדבו במספרים ניכרים למשמר הלאומי ונטלו חלק פעיל במועדונים הפוליטיים ובמועצות העירוניות. באלזס לא נעלמו גילויי האיבה כלפי היהודים; גם לא הסתמנו שינויים מהירים בדפוסי החיים היהודיים; אך השלטונות המרכזיים הקפידו על שמירת זכויות היהודים.