דצמ 312014
 

רובספייר הופל בסוף יולי 1794 ומיד הסתמן שינוי לרעה באווירה הציבורית כלפי היהודים. משטרו של רובספייר היה מזוהה עם ההגנה התקיפה על שיווי זכויותיהם האזרחיות של היהודים ועל שיתופם המלא בחיים הפוליטיים. עכשיו גונו חסידי רובספייר כיהודים או כ"אוהבי יהודים". התחדשו ההתקפות בעיתונות על תאוות הבצע של היהודים ועל עיסוקיהם המנוונים ברוכלות זעירה ובהלוואה בריבית. ואמנם ברמה החברתית–כלכלית לא השתנו דפוסי הפעילות של היהודים במהירות, בוודאי לא במחוזות אלזס-לוריין. אך השכבה הצרה של הבורגנות היהודית הגבוהה – סוחרים, בנקאים, ספקים – בערים הגדולות, ידעה עכשיו, משהוסרו המגבלות שהטיל המשטר היעקוביני, לנצל היטב את חופש הפעולה הכלכלי ולצבור הון ונכסים. במקרים אחדים נהגו המתעשרים היהודיים החדשים בראוותנות, שקוממה עליהם את דעת-הקהל.

הפקעת קרקעות האצולה יצרה ביקוש ולחץ רב לרכישת האדמות המופקעות מצד האיכרים. כיוון שכך גבר הביקוש לממון, שאותו סיפקו בדרך כלל המלווים היהודיים בריבית גבוהה. שוב גברה הצעקה כנגד היהודים, בעיקר במחוזות אלזס-לוריין. משטר הטרור שהגביר את בריחת האצילים מצרפת וסדרת המלחמות, שהעסיקו את צרפת מול מדינות אירופה בעשר השנים שהפרידו בין נפילתו של רובספייר לבין הכתרת נפוליאון לקיסר, קלעו את החברה והכלכלה של צרפת למשבר מתמשך. במצב נזיל זה בלטה זריזותם של היהודים בניצול ההזדמנויות הכלכליות החדשות, זריזות שעוררה עליהם איבה מחודשת.

היהודים היו גם בין הראשונים שהתעייפו ממס הדמים שגבו מלחמות המהפכה ומלחמות נפוליאון. תופעת ההשתמטות מן השירות הצבאי בקרב היהודים בלטה או הובלטה על ידי גורמים עוינים. אלה טענו כי היהודים לא הפנימו את משמעות האזרחות שבה זכו והחובות שהיא מטילה עליהם; היהודים פשוט אינם ראויים לאזרחות שווה. בצרפת התיר החוק פטור מן השירות הצבאי אם שכר לו המגויס ממלא מקום. יהודים שהשיגה ידם שכרו להם ממלאי מקום; היו יהודים מחוסרי אמצעים שהשכירו עצמם לשירות.

עלייתו של נפוליאון לשלטון והתקסרותו ב-1804 היו מלווים באותות מדאיגים ליהודים. אמנם במסע המלחמה שלו בארץ-ישראל ב-1799 פרסם נפוליאון קריאה ליהודים לשוב ולהקים את מדינתם ההיסטורית. אך בשנים הבאות, בהן שימש כקונסול ראשון ולמעשה כשליט יחיד בצרפת, הסתמנה התקרבות בין המשטר לבין חוגי הכנסייה הקתולית ורבו מאמרי הביקורת כנגד היהודים. ב-1801 הגיע נפוליאון לכלל הסכם עם האפיפיור להסדיר את יחסי הדת והמדינה (קונקורדט 1801). במסגרת זו נכללו הכנסייה הקתולית והכיתות הפרוטסטנטיות, אך לא היהודים. הנימוק שנתן שר הדתות, פורטאליס, לכך היה: "היהודים הם אומה יותר משהם מהווים דת. הם יושבים בתוך עמים אחרים ואינם מתבוללים בהם. הממשלה היתה חייבת לשים לב לנצחיותו של העם הזה, אשר הגיע עד ימינו אלה, דרך מהפכות וסערות של מאות שנים, ואשר בדתו ובסדריו הרוחניים הוא נהנה מפריבילגיה גדולה ביותר – שרק אלוהים לבדו הוא המחוקק שלו."

המנהיגות היהודית בצרפת מיחתה על הוצאת הדת היהודית מן ההסדרים החלים על שאר הדתות; שכן מבחינה משפטית לא הוקנה לדת היהודית מעמד רשמי ובני הקהילה היו חופשיים להישאר או לצאת ממנה. מנהיגי הקהילות, בעצומות ששיגרו לשלטון המרכזי, הביעו חששותיהם מפני שקיעת קרנה של הדת והתפוררות הקהילות שלהם. הם ביקשו כי המדינה תפרוש חסותה גם על הדת היהודית.