דצמ 312014
 

פניית הקהילות היהודיות סיפקה למשטרו של נפוליאון הזדמנות נאותה לגשת לארגונה מחדש של הקהילה היהודית בצרפת. במשך שנת 1805 קיים שר הדתות, פורטאליס, דיונים עם המנהיגות היהודית בפריס על ארגונם מחדש של הקהילות היהודיות, על בסיס הדת. מכל העסקנים היהודיים שהשתתפו בדיונים אלה רק זלקינד הורוויץ, משכיל ופובליציסט יהודי שקנה לו מוניטין בהעזתו ובדעותיו החופשיות, הביע התנגדות לעצם הניסיון לחדש ולבצר את שלטונם של הפרנסים והרבנים על הקהילות היהודיות.

דעתו של נפוליאון לא היתה נוחה מן הגישה הליברלית מדי, לטעמו, כלפי היהודים בממלכה. היא שיקפה, לדעתו, עמדה של "אידיאולוגים, הדוחים את המציאות בשם עקרונות מופשטים". הוא הושפע לא מעט מן התעמולה האנטי-יהודית שנבעה ממקורותיה של הכנסייה הקתולית וממחוזות אלזס-לוריין. בישיבת מועצת המדינה שדנה בסוגיה היהודית, בראשותו, נשא נפוליאון נאום תקיף בגנות היהודים: "ממשלת צרפת אינה יכולה להתבונן באדישות כיצד אומה בזויה ומושפלת, המסוגלת לכל מעשה תועבה, שולטת בשני המחוזות הנאים של אלזס. יש לראות ביהודים אומה ולא כת [דתית]; הרי זו אומה בתוך אומה. – – – נשקפת להם סכנה שביום לא-עבות אחד יישחטו בידי הנוצרים של אלזס, כאשר קרה להם פעמים כה רבות וכמעט תמיד באשמתם הם. היהודים אין להשוות אותם לפרוטסטנטים ולקתולים. אין להחיל עליהם את החוק האזרחי, כי אם את החוק המדיני. הם אינם אזרחים."

הדוברים הליברלים בממשלתו טענו כי אין מקום לחקיקה מיוחדת בעניין היהודים, שהיא מנוגדת לעקרונות החוקה האזרחית של צרפת; צריך לפעול נגד יחידים העוסקים ברוכלות ובהלוואה בריבית ולגרשם מן הארץ, על פי החוק האזרחי. נפוליאון דחה הצעה זו ואמר כי הוא אינו רוצה להירשם בהיסטוריה כמגרש יהודים, "שהם בני אדם ככל האחרים (בד בבד כינה אותם: זחלים וחגבים אלו שמחריבים את צרפת)". הבעיה אינה של יהודים יחידים, הבעיה היא "בעצם המבנה של אומה זו". על כן התרופה למכה זו היא שינוי המבנה של האומה היהודית.

ב"צו המוראטוריום", שפורסם ב-30 במאי 1806, נקבע כי במחוזות אלזס, חלק מלוריין ואזור הריין אין לבצע לפי שעה את פסקי הדין ותשלום החובות ליהודים, כדי להקל על מצוקת האיכרים. הפרפקטים של המחוזות בהם מצויים ריכוזי יהודים (מינימום של 100 יהודים היו זכאים לייצוג) נצטוו למנות נציגים, מקרב הרבנים והפרנסים של הקהילות היהודיות, לאספה מיוחדת שתתכנס בפאריס כדי לדון עם השלטונות "בדבר האמצעים הנאותים שיש לנקוט לדעתם כדי לחזור ולהנהיג בקרב אחיהם את ההתעסקות במלאכות ובמקצועות מועילים – במקום הפרנסות המבישות, שרבים מהם מתפרנסים מהן מדור לדור, במשך מאות שנים".

"אספת נכבדי היהודים" התכנסה בפריס ב-26 ביולי (יום שבת) ודיוניה נמשכו כתשעה חודשים. מספר הצירים ממחוזות צרפת היה 95; אחרי זמן מה גדל מספר הצירים ל-111, משצורפו נציגים של הקהילות היהודיות של צפון איטליה, שסופחה לצרפת. רוב הצירים נמנו על שכבת הפרנסים היהודיים – סוחרים, בנקאים, תעשיינים, בעלי קרקעות. בנציגים היו גם 15 רבנים, שהדמות הבולטת בהם היה גיסו של סרף-בר, הרב דוד זינצהיים משטרסבורג. כיושב-ראש האספה נבחר אברהם פורטאדו, מנהיג היהודים הספרדים, חסיד נלהב של השקפות וולטר. מטעם הממשלה נכחו שלושה קומיסרים ובראשם הרוזן מולֶא, מאנשי טיפוחו הצעירים של נפוליאון. בנאומי הפתיחה בפני האספה פרשו המשקיפים את תכלית ההתוועדות – לסייע לממשלה למצוא תיקון לרעה הגלומה בתופעת הנשך היהודי. בפני הצירים הוצג שאלון שכלל 12 שאלות, שחולקו לארבע קבוצות: דיני אישות אצל היהודים, יחס היהודים לצרפתים, לארץ ולחוקי המדינה, השלטון העצמי היהודי וסמכות הרבנים, יחסה של ההלכה היהודית אל תופעת הנשך. השאלות החשובות היו: האם מותר ליהודי ריבוי נשים? האם יש תוקף לגט פיטורין שלא הסכים לו בית הדין הצרפתי? האם הותרו נישואי תערובת בין יהודים ונוצרים?  האם היהודים חושבים את הצרפתים לאחים להם או לנכרים? מה מצווים חוקי היהודים לגבי היחסים בין יהודים לצרפתים-נוצרים? האם היהודים שנולדו בצרפת חושבים ארץ זו לארץ מולדתם, שהם חייבים להגן עליה ולשמור את חוקיה האזרחיים? היש פרנסות אסורים ליהודים? האם מותר או אסור ליהודי להלוות בריבית ליהודי ולנכרי?

האספה בחרה ועדה של 12 חברים, בהם שלושה רבנים, כדי לנסח את התשובות לשאלון הקיסרי. ב-4 באוגוסט דנה האספה בתשובות לשלוש השאלות הראשונות בענייני אישות. האספה לא התקשתה לאשר את התשובה על השאלה בדבר ריבוי נשים, כי מאז חרם דרבנו גרשום ואף בהשפעת מנהגי החברה האירופית ריבוי נשים אינו מותר. גם בתשובה לשאלה השנייה אישרה האספה כי בהתאם לעקרון "דינא דמלכותא דינא" גט יהודי לא יהיה תקף, כל עוד לא אושר בבית-דין אזרחי. סביב שאלת נישואי התערובת התלקח ויכוח סוער באספה. רוב הצירים תמכו בתשובת הוועדה כי נישואי תערובת מותרים; אך רוב הרבנים, בעיקר רבני מחוזות הצפון (אלזס לוריין), טענו כי זו שאלה דתית טהורה שאין להכריע בה בהצבעת רוב. לבסוף נמצאה נוסחת פשרה: נאסר על היהודים להתחתן עם עובדי אלילים; אך עמי אירופה אינם עובדי אלילים. ועם זאת, הרבנים מתנגדים לנישואי תערובת ובמקרים אלה אינם יכולים לסדר קידושין, בדומה לכמרים קתוליים, שאינם יכולים לתת ברכה במקרים כאלה; אבל יהודי שנשא נוצריה אינו חדל להיות יהודי.

האספה אישרה גם נוסח הצהרה כללית, "בשם הצרפתים המאמינים בדת משה", ובה נאמר כי הדת היהודית מקבלת בכל השאלות האזרחיות והמדיניות את חוקי הממלכה, כאילו היו חוקי ישראל. בכל מקרה שמתגלעת סתירה ביניהם אין לחוקים הדתיים שום תוקף.

בישיבותיה הבאות דנה האספה בתשובות לשאלות הבוחנות את נאמנותם של יהודי צרפת: "צרפת היא המולדת", "היהודים אינם מהווים עוד אומה", "לא ייתכן שיהודי יתייחס לצרפתי שאיננו בן-דתו שלא כיחסו לבן-דתו", אין היהודי הצרפתי חש אחווה אל יהודי הארצות האחרות. על השאלות הנוגעות לסמכות הרבנים השיבה האספה, כי סמכות זו מוגבלת רק לענייני דת ומאז המהפכה בוטלו בתי-הדין הרבניים. על השאלות בנושא הנשך, ניתנה תשובה מפורטת, רצופה מובאות מן התורה והתלמוד, ולפיהן יחסה של הדת היהודית אל הנשך שלילית ביותר. התורה אסרה על הנשך אפילו מגרים תושבי הארץ, אך התירה נטילת ריבית מנכרים בלבד. בדרך כלל לא עודדו נטילת ריבית אפילו מעכו"ם; רק הרמב"ם גרס כי נטילת ריבית מן הגויים היא מצווה. אין לשפוט את היהודים על פי דעת חכם יחיד או על פי התנהגותם של יחידים. כאלה מצויים גם בקרב הנוצרים.

הקומיסרים צירפו לתשובות האלה את הערכותיהם, בהם הביעו ספק אם באמת אצל היהודים אפשר להבדיל בין הדינים האזרחיים לדינים הדתיים. גם העיתונות הצרפתית שדיווחה על דיוני האספה ביטאה אי-אמון בכנות התשובות של אספת הנכבדים היהודיים. שר הפנים, שאמפאני, בדו"ח שהגיש לנפוליאון על החלטות האספה, נקט גישה אוהדת יותר, ונראה שנשען על חוות דעתו של יועץ-סתרים יהודי (ככל הנראה זלקינד הורוויץ), שאישר את נכונות התשובות היהודיות, ורק בנושא סמכות הרבנים, כפר בטענה כי הרבנים פג כוחם ובוטלה סמכותם.

דעתו של נפוליאון היתה נוחה מתשובות האספה. הן סיפקו לו את נקודת המשען לתכניתו האמביזציוזית להסדיר את יחסי הקהילה היהודית והמדינה האזרחית, לא רק בצרפת כי אם ברחבי אירופה כולה. מיד ניגש לשלב הבא והוא הקמת "סנהדרין גדולה", דוגמת ימי בית שני, שתהווה "הסמכות הגדולה ביותר בעיני יהודי כל הארצות". תפקידה של הסנהדרין יהיה לספק את הפירושים הדרושים להתאמת דיני ישראל לחיים האזרחיים ולמימוש העקרונות שהובעו בתשובות אספת הנוטבלים היהודיים. הקומיסרים הודיעו על כך לאספה ב-18 בספטמבר. זו נתבקשה להקים ועדה של תשעה שתארגן את הקמת הסנהדרין, בתיאום עם הקומיסרים.

ב-24 בספטמבר פרסמה האספה קול-קורא אל כל הקהילות היהודיות באירופה, בארבע שפות – עברית, צרפתית, גרמנית ואיטלקית – להשתתף בהקמת הסנהדרין המיועדת להתכנס ב-20 באוקטובר. מועד זה נדחה לתחילת פברואר 1807. הקהילות נתבקשו לשלוח את נציגיהן אל הסנהדרין, כדי להבטיח גיבוש "דוקטרינה אחידה". קריאה זו לא עוררה הד בחוגי האורתודוכסיה היהודית בארצות מזרח-אירופה; אך בחוגי המשכילים עוררה התרגשות רבה. דווקא ממשלות אוסטריה ורוסיה, המייצגות את המשטר הישן, נתקפו דאגה עמוקה, שמא מכוון צעדו של נפוליאון לעורר תסיסה בקרב הציבורים היהודיים הגדולים בארצותיהן, והנהיגו צנזורה חמורה על קשרי הדואר של נתיניהם. רק מפרנקפורט על נהר מיין ומאמסטרדם, הנתונות לשליטה צרפתית, הגיעו משלחות אל הסנהדרין בפריס, במעמד של משקיפים בלבד.

הסנהדרין מנתה 71 חברים – כמניין חברי הסנהדרין ההיסטורית – 46 רבנים (לא כולם רבנים ממש; גם זלקינד הורוויץ נמנה ברשימת הרבנים) ו-29 חילונים. כנשיא הסנהדרין מונה, על פי דרישת הקומיסרים, הרב האלזסי דוד זינצהיים. בצדו ישבו יהושע סגרה, כאב בית-הדין, ואברהם דה קולוניה – כחכם.

ערכים אישיים
  1. זלקינד הורוויץ (1812-1740), פובליציסט ובלשן, היה מן הדמויות היהודיות הססגוניות והבולטות ביותר בתקופה סוערת זו. הוא נולד בלובלין, בפולין, עבר לברלין והצטרף לחוגו של משה מנדלסון. ב-1786 עקר לפריס. כאן מצא את פרנסתו כסמרטוטר. למד צרפתית על בוריה וקיבל משרת ספרן במחלקה המזרחית של הספרייה המלכותית. ב-1785, קודם בואו לפריס, השתתף בתחרות לכתיבת חיבור בנושא "היש דרכים לעשות את היהודים בצרפת מאושרים ומועילים יותר?" בחסות החברה המדעית המלכותית של העיר מץ וזכה בפרס ראשון ביחד עם האב גרגואר ((Abbé Grégoire ועורך הדין הפרוטסטנטי טיירי. החיבור יצא לאור בפריס ב-1789 תחת הכותרת "להצדקת היהודים", בחתימת "זלקינד הורביץ, יהודי פולני". בחיבור זה כבר הביע הורוויץ את דעתו, כי בד בבד עם מתן זכויות שוות ליהודים יש לפרק את שלטון הרבנים ויש לתקן כמה מאורחות החיים של היהודים. במהפכה הצטרף ליעקובינים ולמשמר הלאומי ופרסם מאמרים בעיתונות הליברלית הפריסאית, תחת השם "יהודי פולני". הוא שמר על עמדה עצמאית ואמיצה עד יומו האחרון - לוחם עקבי והחלטי למען זכויות האזרח של היהודים ועם זה תובע תיקונים מרחיקי לכת בחיי היהודים, ברוח ההשכלה הוולטריאנית.